החברים של ג'ורג'

ארבע הערות: אחת היסטורית, אחת (קצרה) על היסטריה, שתיים תיאולוגיות (ואחת טכנית)

פיאט יוסטיטיה, רואט קיילום: כמעט אף אחד לא שם לב, אבל ככל הנראה ג'ון איוון דמיאניוק ימות בכלא.

עדים רבים עלו על הדוכן בירושלים ונשבעו שדמיאניוק הוא "איוון האיום" מטרבליקנה, שומר אוקראיני שסונף ליחידת האס.אס. המקומית, והתביעה הישראלית האשימה אותו באחריות לרציחתם של 900,000 יהודים שם. בית המשפט המחוזי קיבל את העדויות, מצא ב-1988 את דמיאניוק אשם ודן אותו למוות.

העדים טעו, כולם. מסמכים שמצאה התביעה, עם נפילת הדיקטטורות הקומוניסטיות, אישרו שדמיאניוק שירת לא בטרבלינקה אלא בסוביבור בתקופה האמורה. במשפט שעדיין מהדהד באוזני, הקריא השופט העליון שמגר את פסק דין הזיכוי: "הוואכמן איוון דמיאניוק יוצא זכאי מלפנינו…"

פסק הדין של העליון היה דוגמא לטרגדיה שבה החוק גובר על הצדק: דמיאניוק זוכה מרצח ההמונים בטרבלינקה משום שהיה מעורב ברצח קטן יותר בסוביבור. בעולם מושלם, דמיאניוק היה מועמד לדין מיד על פשעיו בסוביבור ומוצא להורג על פשעיו אלה. אבל זה היה אסון יחסי ציבור לתביעה, שגם כך עמדה עם ביצה שפוכה על פרצופה.

עכשיו דורשת גרמניה את הסגרתו של דמיאניוק כדי להעמידו לדין בשל אחריותו לסיוע לרצח של 29,000 יהודים בסוביבר. ארה"ב, שמנסה שנים להפטר מפושע המלחמה הישיש, תשמח ככל הנראה להעביר אותו לידיה.

אפשר לומר בציניות שגרמניה טובה מאד בהעמדתם לדין של פושעים שלא היו מקרב אנשיה-שלה, ושכמה וכמה פושעי מלחמה גרמנים חמקו מעונש – לעיתים בשל גילם – או זכו לעונש קל. הציניות הזו במקומה. ובכל זאת, טוב לדעת ש-64 שנים לאחר מעשה, הפשע עדיין רודף את הפושע. מעניק שבבים של תקווה שעדיין יש סיכוי לצדק, שיש סיבות לפושעי מלחמה, מעומר אל באשיר הגדול ועד שאול "אני רוצה 70 פלסטינים הרוגים ביום" מופז, בוגי "הרשינו לעצמו להרוג את האשה" יעלון, ודן "מכה קטנה בכנף" חלוץ הקטנים.

היסטריה תקשורתית: כשהכל ייגמר, ונביט אחורה אל חורבות עסקת שליט, ונתהה איך לעזאזל שוב נפלנו למלכודת הזו, הנה שתי תמונות שיסבירו איך. ללא מילים.

shalitt_pic

shalitt_pic_ynet
מבעד לצעיף של "חכמת ישראל": מכשף ישראלי העלה עלינו את לעגם של המצרים. המכשף, בניהו שמואלי, טוען ששלושה מכשפים אחרים – אחד יצחק כדורי, אחד יוסף שארוק, ואחד שאול דוד חי מועלם – הטילו כישוף על שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר ב-1970 והביאו למותו.

וזה דבר הכישוף, כפי שהסבירו שמואלי: "הרב מועלם לקח איתו כבד, לב וריאה של בהמה. אחר כך לקחו הוא והרב כדורי 100 מסמרים של ברזל והיו תוקעים אותם. כנראה שעם כל תקיעת מסמר הם היו אומרים איזה דבר. עוד מסמר אחד, עוד ועוד ועוד. אחר כך שמו את הכבד על פתילה, להתבשל על האש שלושה ימים. עד שנעשה שחור כפחם. אחר כך זרקו אותו לקוברו. אז הודיעו שעבד אל-נאצר מת."

כלומר, כישוף שחור של ממש, על פי כל הכללים והטקסים; הזבל הרוחני שהוא התרומה היהודית הייחודית לתקופת הרנסנס, הקבלה. מומחים מצרים לקבלה טוענים ששמואלי בסך הכל מנסה להגביר את כוחו בקרב חסידיו השוטים, והם כנראה צודקים – הפער בן 38 השנים בין האירוע לדיווח, והעובדה שהרבנים האמורים אינם עוד בחיים ולא יוכלו להכחיש את המיוחס להם (כדורי לא יכול היה גם עשור קודם למותו), הם סממנים בדוקים של אגדה.

אבל הפרכת דבר ההבל היא החלק הפחות מעניין בסיפור. מדוע כשאנחנו רואים טקסט כזה, אנחנו מניחים מיד ש"זו לא יהדות"? בגלל אנשי "חוכמת ישראל", קבוצה של יהודים מתבוללים-פחות-או-יותר בגרמניה של המאה ה-19, שניסו להפוך את היהדות למשהו מכובד, כזה שאפשר להגיע איתו לטרקלין של החברה הגבוהה בברלין. כדי לעשות את זה, הם ניתלו ברמב"ם ובאריסטוטליות שלו, וקראו לאורה את היהדות כולה. חלקים שלא התאימו לפרדיגמה – בערך 93% – פשוט לא הוזכרו. הם לא הבינו, למשל, מדוע יש צורך לקרוא את הקבלה, שהרי כולה הבל, שטות ורעות רוח.

אמת ויציב. אבל דווקא החלקים האלה, הפרימיטיביים בגסותם, הם לעיתים החלקים האותנטיים ביותר שבדת. ליהדות – הרבה יותר מלנצרות, למשל – יש מסורת ארוכה של עושי ניסים בשקל ומעלים באוב בשנקל. אחד השמות המקובלים לטיפוסים הלא סימפטיים האלה הוא "בעל שם". התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות – התנ"ך הוא ספח בעייתי מאד – מלא בניסים כאלה, מהסוג שחסידיהם השוטים של נזירים סורים באותה תקופה סיפרו על רבותיהם. בניגוד לאגדות הקדושים-בדרכמה האלה, שברובם נשמטו בשקט לצד הדרך, התלמוד התאבן והפך לטקסט מקודש שאין לערער עליו – עם כל הזבל הנלווה, על רבא שיצר גולם, או רבא שהרג את רבי זירא בעת סעודת פורים, משהשתכר, ולמחרת השיב אותו לחיים. אלה מפעמים באופן הרבה יותר אותנטי מהאדים החיוורים והרציונליים של "חוכמת ישראל" לדורותיה, שאונסת את היהדות למיטת-סדום של "תורת הנביאים".

הערה תיאולוגית II: אחד הוויכוחים הגדולים בנצרות המוקדמת היה בין התיאולוג הקודר והדוחה אוגוסטינוס – שעליו אומר הכתוב "ואנוכי תולעת ולא איש"; מי שיכול לקרוא את ה"ווידויים" מבלי להתקף בתחושת גועל, שירים את ידו – ובין פלאגיוס הבריטי.

השאלה היתה שאלת החטא הקדמון. אוגוסטינוס התעקש שתינוקות שמתו בטרם נטבלו מתו בעודם נושאים את החטא הקדמון, וככאלה הם יורשי גיהנום. פלאגיוס ותומכיו תקפו את העמדה הזו בשצף קצף.

כתב הבישוף יוליאנוס מאקלאנום לאוגוסטינוס: "תינוקות, אתה אומר, נושאים את חטאם של אחרים, לא את חטאם שלהם. הסבר נא לי, אם כן, מיהו אותו השולח את החף מפשע לרצות עונש. אתה עונה: אלוהים. אלוהים, אתה אומר; אותו אל אשר מבטיח את אהבתו לנו, אשר אהב אותנו ולא חסך את בנו ומסר אותו בידינו – הוא אשר שופט אותנו בדרך זו; הוא הרודף תינוקות בני יומם; הוא המשליך תינוקות אלו לתבערת אלמוות בשל רצונם הרע, כאשר הוא יודע כי טרם גיבשו רצון, ויהי טוב או רע.

"חוש צודק וראוי של מידה יאמר לנו שאינך ראוי לתגובה; כה הרחקת מן הרגש הדתי, מעמדותיהם של בני תרבות, כה הרחקת, למעשה, מן ההגיון הפשוט, עד שאתה חושב שאלוהיך מסוגל לפשעים כאלה שיימצאו אך בקושי אף בקרב הברבארים". [התרגום, מהאנגלית, שלי – יצ"ג]. והכנסיה, כמובן, אימצה את עמדתו של אוגוסטינוס.

למה אני מבלבל לכם את המוח עם תיאולוגיה מהמאה החמישית? כי, במובנים מסוימים ובשינויים ההכרחיים, זו גם עמדתה של היהדות. חשבו על טקס הבר מצווה: האב אומר "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כלומר, עד לאותו הרגע, נאלץ האב לשאת גם בעוונותיו של הילד, שאיננו ישות משפטית עצמאית אך בהחלט מסוגל לחטוא. כלומר, במשך פרק זמן מסוים = ודאי אם הילד מת בטרם יגיע לפרקו – האב "נושא את חטאו של אחר, לא את חטאו", והוא עשוי להיענש עליו, שאם לא כן לא היה מקום לברכה.

זה לא כל כך שונה, בסופו של דבר.

הערה טכנית: פתחתי לפני כחודש קבוצה בפליקר, שמיועדת לתמונות של אירועים פוליטיים או אישים פוליטיים בישראל. התמונות צריכות להיות חלק מה-creative commons, כלומר היוצרים מוותרים על חלק מזכויותיהם ומתירים שימוש (ללא מטרת רווח) בהן. המטרה היא ליצור מאגר תמונות שיאפשר לבלוגרים (ישראלים ואחרים) לשלב את התמונות בפוסטים שלהם ללא חשש של עבירה על זכויות יוצרים.

כדי להצטרף לקבוצה יש קודם כל לפתוח חשבון פליקר (אם אין לכם) ואז להמתין עד שתנוח עליו הרוח והוא יאפשר לכם להצטרף. זה עשוי לקחת כשבוע, במקרים קיצוניים. אם הפרויקט הזה מעניין אתכם, אפשר להצטרף לקבוצה כאן.

(יוסי גורביץ)