ארי שביט כתב הבוקר עוד מאמר. אני יודע, אני יכול להאשים רק את עצמי. ובכל זאת.

שביט חזר לנושא החביב עליו: איום עלינו בפצצה האיראנית. במאי 2006, אחרי שהבוחרים שלחו את שנוא נפשו אולמרט לבית ראש הממשלה אבל לפני המלחמה, הוא טען שהישראלים "לא מפנימים" את הסכנה האיראנית, ושמתקפה אמריקנית קרובה באיראן – ושכדי לסייע לה, יש למנוע את ההתכנסות. מה עניין שמיטה להר סיני, לא ברור; למעשה, הקולות העולים כיום מן הממשל האמריקני בנושא הם בדיוק הפוכים: "בושהאר תמורת יצהר".

אז טען שביט שהאמריקנים יתקפו ב-2007. זה לא קרה. בשם אותו דחליל עצמו – תקיפה אמריקנית באיראן – קרא שביט ביוני 2008 לדחות את הבחירות, כדי לאפשר לממשל בוש לתקוף את איראן בטרם ייכנס אובמה לתפקידו. גם זה, כידוע, לא ממש קרה.

לפני חודשיים, הוא קרא לשמעון פרס לאלץ את נתניהו ולבני להקים ממשלת אחדות כדי להיאבק יחדיו בפצצה האיראנית, שעל פי חישוביו צפויה להגיע מתישהו ב-2010. הוא הודה אז במשתמע שבעצם, יש אפשרות לחיות עם הפצצה האיראנית, אבל קיים הסיכון "שישראל תלך ותדעך בצל החרדה מהפצצה", והוא פסל אותה במשתמע. ממשלת נתניהו-לבני, להערכתו, היתה יכולה להביא… משהו. ממשלת נתניהו-ליברמן, מצד שני, "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שהיא תהיה מצורעת".

נו, היום אנחנו כבר יודעים מה הגרלנו. אז מה יעשה שביט? יתווה חזון בלהות של אובאמה המובס ב-2012 בשל, לא פחות, איראן. זו, לדעת שביט, תתחיל למוטט את כל המשטרים במזרח התיכון החל מ-2010. התהליך המופרך ביותר שמתאר שביט הוא התפטרותו של מובארק עקב לחץ ציבורי. אולי באמת ראוי היה להפסיק את הקריאה כאן. "אפגניסטן בערה", נסחף שביט, כאילו איננה בוערת לנגד עינינו; "פקיסטן קרסה, רוסיה הרימה ראש" – הלו, שביט? אתה צופה בחדשות מדי פעם?

שביט רוצה שארצות הברית תצא למלחמה כנגד איראן, ולצורך כך מוכן לספסר בנבואות אימה זולות. זכותו. ייאמר לזכותו שבתרחיש שלו, שהוא בכל זאת קצת יותר עדין מזה של שר בטחוננו, איראן לא משתמשת בנשק הגרעיני שלה. ההתגרענות שלה ממוטטת את כל המזרח התיכון כבמטה קסם, בלי יריה.

השאלה המתבקשת היא, אם איראן לא תפעיל את הנשק הגרעיני שלה, מדוע יש לצאת נגדה למלחמה. סביר שנזקה של מלחמה – התקפה אמריקנית רביעית על מדינה מוסלמית (סומאליה, אפגניסטן, עיראק) – יהיה גדול יותר מזה שמתאר שביט: תבוסה אמריקנית מוחצת בעיראק, בתור התחלה, התקוממות עממית ברחבי המזרח התיכון. כלומר, כל נבואות הזעם של שביט יתגשמו דווקא אז.

אבל שביט, אחרי הכל, כבר הוכיח שהוא כותב חסר אחריות. הוא זה שלחץ את אולמרט למתקפה האחרונה ההיא בלבנון, ששפכה דם לשווא. הוא לא פרש אז מכתיבה. הוא המשיך, וכנראה ימשיך, לחרחר מלחמות. וכשתפרוץ המלחמה שלה הטיף במשך שנים, ותסתיים באסון, הוא שוב יהיה שם, בפוזת המטיף, לא מבין מה לא בסדר.

(יוסי גורביץ)