נתחיל מהסעיף הבזוי ביותר, אפילו בקנה המידה הנמוך מאד של ממשלה בראשות בנימין נתניהו. על פי הצעתו של נאמן, יתוקן חוק יסוד: הכנסת כך שדי יהיה בשבעה חברי כנסת כדי ליצור פילוג בסיעה. החוק הנוכחי – יליד "התרגיל המסריח" מבית מדרשם של פרס, רמון ודרעי – דורש שלשם פילוג, יהיה צורך בשליש מחברי הכנסת של הסיעה.

יש רק שתי סיעות בכנסת שמניין שליש מחבריהן עולה על שבעה. אחת מהן מרכיבה את הממשלה הנוכחית. נאמן היה יכול לקרוא להצעת החוק שלו "ההצעה לפיצול קדימה ולהענקת ג'ובים לשאול מופז ונאמניו 2009", וזה היה שם מדויק הרבה יותר מהשם המוצע, יהא אשר יהא. כלומר, למען רווח פוליטי קצר מועד, מוכנה ממשלת נתניהו, ושר המשפטים שלה, לבצע מעשה מגונה בחוק יסוד. הלאה.

חוק מושחת פחות אך קריטי יותר הוא זה שמציע שפיזור הכנסת יתבצע בהסכמת 65 חברי כנסת בלבד. החוק הנוכחי מאפשר לכנסת לפזר את עצמה בכל רוב שהוא. גם זה לא מצב רצוי – טכנית, די בח"כ אחד במליאה כדי לפזר את הכנסת כולה – ומן הראוי שיונהג נוהל של קוורום, אבל המצב בו רוב יכול לפזר את הכנסת עדיף משמעותית על פני המצב שבו הכנסת נתונה בידיו של מיעוט בן 56 חברים, שמונע את התפזרותה.

למה מיועדת הצעת החוק הזו? לסרס את יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה. כדי לבלום סופית את האפשרות הנוראה הזו, בוצע שינוי נוסף בתחום הצעות האי אמון. עד 1992, די היה ברוב אקראי של הכנסת כדי להפיל ממשלה; אחרי התרגיל המסריח של 1990, תוקן החוק – במסגרת חוק הבחירה הישירה – ונדרש היה רוב של 61 חברי כנסת כדי להפיל את הממשלה. לאחר ביטול חוק הבחירה הישירה, במה שהיה כנראה נסיון לייצב את הממשלות, שתקופת כהונתן הלכה ודמתה לאלו של ממשלות איטליה, העבירה ממשלת שרון תיקון לחוק, שקבע כי לא די בהצעת אי אמון שזכתה לתמיכת רוב חברי הבית; עליהם גם להסכים ביניהם מי יהיה ראש הממשלה החלופי. כלומר, יכולתה של הכנסת להפיל ממשלה לא רצויה לרוב חבריה כורסמה יותר.

התיקון השלישי שמציע נאמן מצמצם עוד יותר את כוחה של הכנסת לפזר ממשלה: הוא קובע שאם האדם שנבחר על ידי האופוזיציה שניצחה בהצבעת אי אמון לא יצליח להקים ממשלה תוך פרק הזמן שנקבע, הכנסת לא תתפזר, אלא הממשלה הקיימת – זו שכזכור הכנסת לא רצתה בה – תמשיך לכהן עד סוף ימיה.

בקצרה, נראה שאביגדור ליברמן סבור שהוא יהיה ראש ממשלה, כי נאמן דוחף כאן עבורו את הגרסה הישראלית של משטר נשיאותי: ראש ממשלה שאי אפשר בעצם להפיל, משטר פרלמנטרי-לכאורה שבו הפרלמנט מסורס ונטול היכולת הבסיסית שלו, שהיא להפיל את הממשלה. אמנם, האידיאל של המשטר הפוטיניסטי מרוסיה טרם יושם במלואו, כי ראש הממשלה עדיין צריך לעמוד שוב לבחירת האזרחים כל ארבע שנים ומשהו, אבל תמיד אפשר יהיה לארגן איזו מלחמה בצ'צ'ניה, או עזה, ערב הבחירות. יהיה בסדר.

ההצעות של נאמן מביאות אותנו, בעצם, למצב שבו מצאו האמריקנים את עצמם אחרי הסופה קתרינה: לפתע התברר לרוב האוכלוסיה שהם תקועים עם אימבציל בעל כוח היזק נדיר בבית הלבן, אבל הוא היה נעוץ שם כמו מסמר בלי ראש. המערכת הפוליטית האמריקנית לא מאפשרת להעביר נשיא מתפקידו ללא הליך של הדחה (impeachment), שנוסה למיטב ידיעתי רק שלוש פעמים (ג'ונסון הראשון, ניקסון וקלינטון), שלא מומש אף פעם, ושתמיד היה טראומטי.

Primum non nocere, נשבעים הרופאים; ראשית כל, יש להמנע מנזק. השיטה שלנו איננה מוצלחת במיוחד, אבל היא עדיפה משמעותית על זו שמציע נאמן. לא ברור ממה הוא מפחד; עד כה נפלה רק ממשלה ישראלית אחת בהצבעת אי אמון, זו של שמיר ב"תרגיל המסריח". בשאר המקרים, הממשלה קרסה עקב אי יכולתו של ראש הממשלה להחזיק סביבו קואליציה שלא התאימה לצרכיו (ברק הוא הדוגמא המובהקת,והמהירה ביותר, לכך), או משום שהציבור, והכנסת, התעייפו מהממשלה.

והעייפות הזו היא בריאה, בעצם. היא אומרת שציבור שלא רוצה ממשלה, גם מחליף אותה. שנות אולמרט הנוראות, השנתיים וחצי בהן נצמד לקרני המזבח, גרמו נזק עצום לתפיסה הזו. ברגעי השפל שלו, זכה אולמרט לפחות תמיכה ציבורית מנסראללה – ועדיין גרר הלאה, מכוח תרגילים פרלמנטריים שלא שיקפו את רצון הציבור.

עכשיו, מחסל נאמן – בהסכמתן העקרונית, ראוי להזכיר, של כל סיעות הקואליציה – את שאריות התפיסה שהממשלה צריכה להיות קשובה לציבור, ולא רק אחת לארבע שנים. לראש הממשלה בנוסח נאמן/ליברמן לא תהיה לו שום סיבה להאזין למישהו במשך ארבע שנים בערך. אפילו אם יתעבו אותו רוב חברי הכנסת, אין סיכוי סביר שאחמד טיבי ויעקב ליצמן יצליחו להסכים על ראש ממשלה אלטרנטיבי, כך שבפועל הוא יהיה חסין מהפלה.

רצוי גם לומר שהגיע הזמן להפסיק לשחק עם שיטת הממשל. החלפנו אותה ב-1996 ושוב ב-2001, ושינינו אותה מעט ב-2003, ועכשיו שוב. שינויים כאלה דורשים זמן, דורשים חשיבה מעמיקה, ולא יכולים להיות משהו ששולף שר טרי – ודאי מי שהפוליטיקה איננה עיסוקו – עם כניסתו למשרד. אם להיות הגונים, הם גם צריכים לחכות לקדנציה הבאה: לא ראוי שהכנסת תשנה את חוקי המשחק שלה תוך כדי המשחק.

אבל נאמן וליברמן בונים על כך שלאף אחד כבר לא אכפת, שחברי הכנסת משחקים משחק משלהם, מנותק מהמתרחש מחוצה לה. הידיעה צללה כאבן במים אדירים. לא נשמעה מחאה; מותר להעז ולהניח שגם כאשר ההצעות יגיעו להצבעה, לא תהיה מחאה.

מתקבל הרושם שאם יעלה פה איזה קרומוול (רצוי, כמו המקורי, גנרל) שיפזר את הפרלמנט בקריאה "ישבתם כאן זמן ארוך מדי ביחס לתועלת שהבאתם, אם בכלל; לכו, אני אומר, וניפטר ממכם. לכו, בשם האל!" – הוא יתקבל באנחות רווחה. ויש להניח שליברמן ועושה דברו יודעים זאת, והביאו זאת בחישוביהם.

(יוסי גורביץ)