הפוסט הזה יעצבן הרבה אנשים טובים. זה בסדר. זו חלק מהמטרה שלו.

ביום שישי המשטר נתן לנו מתנה נהדרת: המעצר הברוטלי והמתוקשר מאד של דפני ליף. עקרון האח הקטן – התפיסה שמול הברוטליות המשטרתית עומדים המוני אנשים עם מצלמות, מצלמות וידאו וחיבור מהיר – הוכיח את עצמו. צילומים מאין ספור זוויות הופצו במהירות שיא. הקלגסת של תל אביב נאלצה לצאת בשקרים אוויליים על "תקיפת שוטר" מצד ליף. במקביל, תקפה הקלגסת – שם כולל למשטרה, מג"ב וכוחות הפיקוח – שורה של פעילים אחרים באלימות. המהות של המשטר, חוסר סובלנותו אפילו למחאה לא אלימה, הופגנה לעין כל.

ואז, אתמול בערב, דפקו המוחים את הכל. כמה זגוגיות מנופצות של בנקים אפשרו למשטר למסגר את כל האירועים במונחים הנוחים לו, וזאת למרות שהוא סיפק לא פחות אלימות אמש מאשר ביום שישי. התוכי של בנימין נתניהו, מירי "חברת הכנסת בשבילך" רגב, כבר סיפקה את הנקודות שצבא הטוקבקים של הימין כבר יחזור עליהן לזרא: "אתמול נחשפנו לפנים המכוערות של הפיגוע החברתי שמתכננים מזה זמן רב חבורת אנרכיסטים מהשמאל הקיצוני שניכסו לעצמם בשקר את המושג "המחאה החברתית". ההתפרעויות האלימות מהימים האחרונים אינן מייצגות את אלפי האזרחים הכנים שיצאו בקיץ שעבר לרחובות לדרוש שינוי וצדק חברתי. כעת התברר ללא ספק כי מי שראו עצמם כמובילי המחאה מקיץ שעבר לא רוצים באמת להוביל שינוי חיובי ולשפר את פני החברה הישראלית אלא רק לנצל את אלפי האזרחים הכנים על מנת להבעיר את השטח וליצור אווירת כאוס כדי להפיל את הממשלה בכל מחיר."

קל, מתבקש אפילו, ללעוג למירי רגב ולכל מה שהיא מייצגת. אבל אם נלעיג את הפסקה הזו – "פיגוע חברתי," גב' תת אלוף חברת הכנסת רגב, הוא משהו שהממשלה שאת חלק מהקואליציה שלה מבצעת על בסיס יומיומי – אנחנו מסתכנים בכך שלא נבין שרגב קולעת בכך לרחשי הלב של חלק עצום מהציבור, אותו חלק שבגללו יכול היה "ידיעות אחרות" לצאת בכותרת הבזיונית של הבוקר.

עכשיו, אני מבין לגמרי את האנשים שניפצו את חלונות הבנקים. כמה מהאנשים השנואים עלי ביותר הם בנקאים. לבנקאות הישראלית יש היסטוריה מכוערת במיוחד, ובעשרים וחמש השנים האחרונות – אחרי שקנינו אותם בכספי ציבור כדי שלא יתמוטטו ויקחו איתם את המשק, אחרי הונאה מסיבית שביצעו נגד הציבור, אבל, ראה זה פלא, מכרנו אותם בגרושים – הם מימנו את ההרפתקאות של הטייקונים הישראלים מכספי משקי הבית הפרטיים והחברות הקטנות, כשהם מטילים עליהם את מירב העמלות והעלויות. לבנקים הישראלים יש מניית יסוד בכל מה שדפוק בכלכלה הישראלית.

ואני יודע שהבנקים יחזירו לעצמם בכמה שניות של עושק יומיומי את הזגוגיות המנופצות. ואני יודע, כפי שהראתה התמונה של אליזבת צורקוב למעלה, שהתקשורת מוכוונת-הטייקונים לא העניקה אותה תשומת לב לפוגרום שביצעו גזענים משכונת התקווה. ואני יודע שהרסו הבוקר שוב את אל עראקיב, ושההחרבה הזו של כפר שקיומו קודם למדינת ישראל לא תזכה לפרומיל הפרסום שזכו לה שלושת חלונות הראווה ההם. ואני יודע שמעצרה של דפני ליף היה מנומס ביחס למעצר הממוצע בגדה. ואני יודע שכלפי ההפגנה ביום שישי בסוסיא, שהיתה אגרסיבית הרבה פחות, הרשתה לעצמה הקלגסת הרבה יותר. ובכל זאת.

אם המחאה החברתית הישראלית תגלוש לאלימות, היא תתחסל. חד וחלק. הציבור שבו אנו פועלים שמרן ברובו, דתי בחלקו הגדול, ולא ממש סגור על כל הקטע הזה של זכויות אזרח וזכויות אדם. התקפה ישירה על המשטר תעורר אצלו את הפחד של קריסת הסדר, שאחריה צפוי לבוא פוגרום גדול – לאו דווקא מצד עניי החברה, אלא מצד הפלסטינים והזרים. לא במקרה הממשלה מפמפמת את הפחדים האלה: הם לא רק מסך עשן יעיל, הם גם רמז בוטה למה שמצפה לחלק ניכר מהציבור, על פי פחדיו, במידה והמשטרה "שלו" תפסיק להיות שם. וזה לא משנה שהמשטרה לא "שלו" ומעולם לא היתה כזו: התודעה הכוזבת, כוזבת ככל שתהיה, היא תודעה. וכפי שכבר הוכיח הגנרל המהולל בוגי "משה" יעלון, תודעה אי אפשר לשנות באמצעות אלימות.

אנחנו לא יכולים להפיל את המשטר הקפיטליסטי-ציוני בהסתערות. אלימות תפעל רק נגדנו. היא תספק כמה רגעים של אדרנלין, ריגוש ואופוריה, אבל התוצאות יהיו שליליות כולן. קודם כל, כפי שכבר הוזכר, הפניית הציבור נגד המחאה. שנית, אלימות מעוותת את המשתמש בה, ודאי אם היא איננה בשליטה. אם הפעם שבירת כמה זגוגיות לא הועילה, ההגיון של השימוש באלימות אומר שיש להסלים אותה: מה שלא הלך בכוח, כמו שנהגו לכתוב חמושי צה"ל על אלותיהם, יילך ביותר כוח. בפעם הבאה זו עשויה להיות הצתה. כשזו לא תצליח, בלשון המעטה, האלימות תופנה מרכוש לבני אדם. בהתחלה כלפי כאלה שאפשר למצוא בדוחק הצדקה לפגיעה בהם, אחר כך לטרור חסר הבחנה. זה קרה לא פעם, בהיסטוריה של תנועות שמאל. אלימות מושכת את האלימים, ובהתאם מרחיקה את האנשים המתונים, החושבים. הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מחיסולה של תנועה, משהגיעה לשלב הזה, הוא הצלחתה. אז אנחנו מקבלים צ'ה גווארות למיניהם.

עכשיו, אפשר וצריך להפיל את המשטר, אבל זה צריך להיות תוך ניצול הכוח שלו נגדו: לדעת שהאלימות המשטרתית תבוא, לתעד אותה, להציג אותה, לקחת אותה לבתי המשפט, ולחסל צעד אחר צעד את הלגיטימציה של המשטר. רק באמצעות ניצול המתחים המובנים של המשטר והצבעה עליהם, אפשר יהיה להרחיק ממנו את ההמונים. רק כשאי אפשר יהיה יותר להסתיר את העובדה שהמשטר מקדם את מעמדם של הטייקונים והמתנחלים, אפשר יהיה לתקוף אותו ולזכות בלגיטימציה מכלל האוכלוסיה. בחודש האחרון, בפרשת האולפנה ובהסכם השערורייתי של שטייניץ על ה"רווחים הכלואים", המשטר חשף כמה טפחים מפרצופו.

וזה לא יקרה מהר. זה לא יקרה מחר. זה ייקח שנים. בשנים האלה יש לבנות את המערכות הפוליטיות שיחליפו את המערכות הקיימות. השינוי, אם יגיע – כל כך הרבה עומד נגדו, בראש ובראשונה הגזענות העמוקה של המשטר ושל רוב אזרחיו – יגיע בקלפי.

ויהיה מתסכל מאד. יהיה רע לתפארת. אבל רק כך זה יכול לקרות: בעבודה סיזיפית, ביציאה שוב ושוב לרחובות, בהפגנות, בספיגת אלימות, בטלפונים מודאגים מההורים. עד שיגיעו בחירות, ואחריהן תבוא פשרה שוברת לב, שתחשיך עליך את יומך ותרחיק ממך שותפים לדרך ותאלץ אותך לשבת סביב שולחן עם אנשים בזויים שמעולם לא חשבת שתצטרך לשבת איתם באותו החדר. והיא עדיין תהיה טובה יותר מכל מה שבא קודם. ככה זה. אין פתרונות קסם. מי שחושב שאפשר לשנות 64 שנים של שלטון פגום עד היסוד במהירות, משלה את עצמו. מהפכות גוררות, בחלק גדול של המקרים, דיקטטורה; רובן אינן שורדות אותה. אבולוציה, לא רבולוציה; אל תבוזו ליום קטנות; אל תעירו ואל תעוררו.

ובאותה הזדמנות, עוד שתי הערות. קודם כל, האנשים שמשווים את מה שקורה ביום שישי לזוועות המתרחשות בסוריה: סתמו במטותא את הפה. יש לכם זכות מקודשת להוציא את עצמכם אידיוטים לא מועילים, אבל אתם מוזילים את דמם של אנשים שאכן נלחמים על חייהם ורואים את ילדיהם נרצחים לעיניהם. הערה שניה, בכל מה שקשור לאוהלים: די כבר עם זה.

יש לי בעיה עם ההתעקשות על "מאהל." היא הגיעה לשיא אבסורדי כשאמש התחילו לדבר על הגעה לרוטשילד ו"החזקת אוהל מעל לראש", כי השוטרים לא מאפשרים להניח אוהל על האדמה. זו התאהבות במאהל כסמל לשם סמל, ולא לשם איזשהו מאבק יעיל. אתם רוצים לדבר איתי על השתלטות על מבנים נטושים ובנייתם מחדש כדיור ציבורי? על השתלטות על מבני ציבור, כמו תחנות משטרה, כדי להבהיר למשטר שהוא לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, ושגם לציבור יש מה לומר? על הגשת תביעות נגד כל שוטר אלים, אם כבר נתנו למשטרה להפנות אותנו מאפיק המחאה הקונקרטי לאפיק הקבוע של מאבק על עצם הזכות למאבק? יש על מה לדבר. רק אל תדברו איתי על אוהלים. הם כבר הפכו למטאפורה והמאבק הזה לא צריך להיות מטאפורי אלא ממשי.

והעיקר לא לפחד כלל.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האזרח מסבירה איך מגישים תלונה נגד אלימות משטרתית. אתם עדיין נהנים מזכויות אזרח. נצלו את זה.

(יוסי גורביץ)