בן כספית, ששימש מתחילת השנה כשופר של "אם תרצו" ופרסם כעובדות את שני הדו"חות שלהם – זה המלא שקרים וזה הטאוטולוגי – פרסם פוסט תמוה במיוחד בבלוג שלו (אגב, לכספית מומלץ לקבל עצות מרביב דרוקר על האופן שבו עיתונאי צריך לנהל בלוג. זה של כספית הוא פשוט מקום לטקסטים שמקומם לא בעיתון).
בטקסט שלו, מעלה כספית שתי נקודות. ראשית, הוא מודה שהוא ביקש תגובה מהקרן החדשה לישראל, ואחר כך, כשהקרן שלחה לו תגובה שלא מצאה חן בעיניו – לדבריו, "היה בה מעט מאד רלוונטיות לשאלה שנשאלה" – הוא נמנע מלפרסם אותה בכתבה שלו. עכשיו, בבלוג, הוא פרסם אותה.
פיסת המידע הזו – מובלעת לא רע – מגיעה אחרי השתלחות משונה במיוחד של כספית בקרן. לדבריו, כשהוא פנה לפני כשבועיים עם ה"דו"ח" השני של אם תרצו לקבל תגובה מהקרן– אתם זוכרים, ההוא שבו נאמר שיש שמאלנים ושהם רעים – האנשים שם ביקשו ממנו לקבל את כל החומר, כולל הנספחים של הדו"ח. כספית סירב והתעקש שהם יענו רק על השאלות שלו. בתגובה, לטענת כספית, שלחה הנהלת הקרן מייל לפעיליה, שבו נשקל להקדים את היחצ"נות של כספית לאם תרצו ולצאת בתגובה מקדימה.
כאן מגיע הקטע המשונה ביותר. כספית טוען, במלוא הרצינות, ש"הסעיף הזה עורר בי חלחלה. למי שלא מתמצא באתיקה של עבודה עתונאית, מדובר במעשה שלא ייעשה. כשעתונאי פונה לבקשת תגובה על עניין מסויים, פרטי העניין אמורים להשאר חסויים וכמוסים בינו לבין המגיב. זהו חסיון מקודש, שווה ערך מוסרית ליחסי עורך דין ולקוח, ליחסי עתונאי ומקור. ההגינות הבסיסית מחייבת שלא תסגיר את האינפורמציה שהגיעה לידי העתונאי לידי צד ג' ותחבל בעבודתו. אל"ף-בי"ת של יושר, של כללי התנהגות בסיסית. במשך 25 שנות עבודה עיתונאית אינטנסיבית, שכללה, אני מניח, אלפי בקשות לתגובה, לא נתקלתי בדבר כזה. לא מצד פוליטיקאים, לא מצד עבריינים, לא מצד יהודים, ערבים, אנשים רעים או טובים. פשוט לא עושים דבר כזה."
יש רק מילה אחת שתתאר את הפסקה הזו: בולשיט. אין, ולא היה אף פעם, "חסיון" למושא כתבה כפי שיש בין עיתונאי ומקורו או בין עורך דין ולקוח. בשום מקום. אף פעם. למה, לעזאזל, חושב כספית שאם הוא עומד לפרסם עוד כתב פלסתר כנגד הקרן, היא חייבת לו משהו? אם אני יודע שכספית, נניח, עומד להאשים אותי ברצח – אסור לי להקדים את פרסום הדיבה שלו? האם ברגע שהוא התקשר אלי, פי חסום עד שהוא יפרסם את הכתבה שלו? מאיפה נשלפה הטענה הזו? מה, כספית לא מכיר את המנהג המכוער הנוהג במקומותינו, כאשר עיתון א' מגלה שעיתון ב' עומד לצאת בידיעה אקסקלוסיבית, לפרסם משהו קצר יממה קודם במגמה להרוס את הבלעדיות?
אגב, באיזו עבודה עיתונאית מדובר? כספית פשוט העתיק – כמו בפעם הראשונה – את הטקסט של אם תרצו, בלי לחקור יותר מדי או לשאול שאלות בנושא. העובדה שהדו"חות של אם תרצו זכו לביקורת קטלנית מצד ידי כמה וכמה אנשים שבדקו אותם לא הובלטה, בלשון המעטה, על ידי כספית. שלחתי לו לפני שבוע את מה שכתבתי כאן על מקורות המימון של אם תרצו, ושאלתי אותו אם הוא עדיין סבור שזו תנועת מרכז. לא קיבלתי תשובה.
כספית מעלה טענה משונה נוספת: שההתעקשות שלו להגן על הדו"ח של אם תרצו, ולא להעביר אותו לידי הקרן כדי שתוכל לנסח תשובה, נבעה מכך ש"עיתונאי לא צריך להעביר מסמכים שקיבל לרשותו". לפני שכספית מתחיל לתאר את עצמו כאורי בלאו החדש, נזכיר שמדובר בדו"ח פומבי לגמרי, שפורסם על ידי אם תרצו באתר שלהם כמה שעות אחרי הסטנוגרפיה של כספית. ההתייחסות למשהו שאמור להיות דו"ח פומבי כאל מסמך חשאי מעוררת תהיות, בלשון המעטה. כספית ודאי רשאי לחפוץ בבלעדיות – אבל בלעדיות איננה אמורה לבוא במקום זכותו של מושא הכתבה להגן על עצמו.
חמתו של כספית בערה בו, כאשר מנכ"לית הקרן העזה לומר לו שהוא בחר צד, כלומר שהוא נטול אובייקטיביות. זה לא הפריע לכספית לסיים את הפוסט שלו ב"כי בסוף, צריכים להיות קווים אדומים. מי שמנסר את הענף שכולם יושבים עליו, לא יכול לבוא בטענות כשהעץ מנסה להגן על עצמו." כלומר, הקרן לא צריכה להתפלא שכספית בוחר צד נגדה.
שזו כמובן זכותו. אבל, במחילה, אם הוא בחר צד עד כדי כך שהוא מתעלם מעקרון בסיסי של האתיקה העיתונאית ומרשה לעצמו לא לפרסם תגובה שקיבל, יואיל ויסתום את הפה בנושא.
השאלה המעניינת באמת היא מדוע בחר כספית, בסופו של דבר, לפרסם את התגובה, ולו בבלוג שלו. הניחוש שלי הוא שהתחוור לו שהקרן אכן עומדת להגיש את תביעת הדיבה שבה היא מאיימת מזה זמן, ושהתחוור לו שהוא חשוף לתלונה לוועדת האתיקה של מועצת העיתונות. פרסום מאוחר כזה, בכלי עם תפוצה נמוכה הרבה יותר, הוא לא תחליף ראוי, אבל הוא עשוי להקל על כספית בדיון במועצת העיתונות, אם יהיה.
יש לקוות שתביעת דיבה אכן תגיע, ושכספית יצטרך להגן על פעולותיו בכל הפרשה האומללה הזו, שבה הזניק תנועת שוליים פאשיסטית למרכז הבמה הציבורית, בבית משפט. אפשר לומר, בהתחשב בכך שהוא מודה שהעבודה העיתונאית קודם הפרסום הסתכמה ב"בדקתי מה שיכולתי לבדוק, הטענות שהועלו שם נראו לי טענות ששוות פירסום וגם דיון" – כלומר, פחות מתשומת הלב שהקדישה הבלוגוספירה הישראלית, במיוחד נמרוד אבישר – שהגנת "תום לב" כנראה לא תעמוד לו.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות