לפני כשבועיים, כתב סגן עורך מוסף הארץ, אורי תובל, את הדברים הבאים: "לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו. ותנחומים למשפחה"."משפחה של פאשיסטים ג'יהאדיסטים ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל-ארץ ישראל-צבא הגנה לישראל-ילדים לישראל-קידוש השם. אמא שלו אמרה 'אני יודעת שאלוהים אוהב את סיירת אגוז של גולני'. ואני לא רוצה צבא שאלוהים אוהב אותו. בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן". "מה שמחזיק את האמא הזאת חיה שלח ושולח יותר מדי אנשים אל מותם. והשימוש החד כיווני באבל מאד לא מוצא חן בעיני. היא קיבלה עשר דקות של שידור חי בשלושה ערוצים כדי לגולל את תפיסת העולם הלאומנית שלה אבל אסור להגיד כלום בתגובה? הסבל של המשפחה אמיתי. אבל הצדיקים הלאומניים שמאפשרים לה להתמודד איתו מתדלקים הרבה אנשים חיים ושולחים הרבה חיילים לההרג, בהם בנה השני. אני דווקא חושב שטוב למות בעד הארץ, השאלה איזה ארץ ואיזה תפיסת עולם. הקצין שנהרג בנה בית במאחז לא חוקי. זה הגיוני? הדתיים לאומיים הפכו את צה"ל לכלי שרת למטרות הפוליטיות שלהם, שמסכנות את כולנו ולכן הם גם נהרגים יותר. וכשהם נהרגים הם מדברים, וכשהם מדברים, מותר לחשוב ולענות".

הוא כתב את הדברים בפייסבוק, מתוך תפיסה שגויה שפייסבוק היא מקום פרטי. זה דלף, כמובן. כל היג"עים יצאו מחוריהם וצווחו צווחה גדולה ומרה. כל זה קרה בדיוק כשהארץ פתח חזית נוספת מול המרכז הציוני, בפרשת קם-נווה. זה כנראה לא היה התזמון המוצלח ביותר, ותובל התנצל: גם פומבית וגם בפניה של אם השהידים מהגדה.

יש רק בעיה אחת: תובל צדק בכל מילה.

* * * * *

בראיון איתה שערך מגזין הרשת סרוגים, אמרה מרים פרץ ש"אורי תובל הוא צדיק", ומיהרה להוסיף בצדקנות ש"שאורי תובל אמר את מה שהוא אמר- הילדים שלי אמרו באצילות – 'אנחנו מוכנים להגן עליך ועל אנשים כמותך, ולהלחם בשבילך, בלי קשר לדעות שלך".

אבל בצבא של מדינה חילונית, מדינת כל אזרחיה, דבר כזה הוא מובן מאליו. החיילים הם שליחי הציבור כולו. זה תפקידם, להגן עליו. זה לא אמור לזכות לתשומת לב מיוחדת יותר מאשר העובדה שחייל עולה לשמירה בזמן. זו הנורמה. מתוך ה"אצילות" הזו מחלחלת ההנחה שהתפיסה הטבעית היא שמי שלא מחזיק בדעות הנכונות לא ראוי להגנה ולא ראוי שיילחמו בשבילו, ורק ה"אצילות" – כלומר, ההתגברות על המידה האנושית המקובלת – היא זו שמעניקה לו הגנה.

ומרים פרץ היא ג'יהאדיסטית. ג'יהאדיסטית בת דת משה, כן, אבל ג'יהאדיסטית. ישראל כולה הופכת ליותר ויותר ג'יהאדיסטית – ופאשיסטית. האורגיה התקשורתית סביב מותו של רס"ן אלירז פרץ הזכירה יותר מכל את החגיגות שמקובלות בצד השני של הגדר, בעת מותו של לוחם. החגיגה הזו סביב המוות, המוות כהצדקת קיום, המוות כהוכחה לזכות קיומנו, המוות כמחולל וכשופט כל הערכים, קרובה עד למאד ל"יחי המוות" של הפאשיסטים של פראנקו.

ומתוך המוות הזה עוד יוולדו מיתות רבות, של יהודים ושל בני האדם הנחותים מהם – על פי תפיסותיהם של פרץ והיג"עים – כאחד. היתה לא מעט צביעות בשירי האבל הישראלים הישנים – במלחמות שלהם תמיד מתו רק בני צד אחד, ורק הם היו מושאי אבל. אלו היו שירי אבל שלא חסכו ולו מלחמה אחת. אבל שירת מרים פרץ גרועה יותר: היא המוות כמשאת נפש, החיילים המתים כנבחרים על ידי אלוהים, הם וגדודיהם; השירים הישנים ביכו את הקורבן ופקפקו, בעדינות, בצורך בו, או לפחות התריסו כנגדו; כאן יש קבלה שלו באהבה, כמעט בערגה: הדרך קיצור הדרך אל 'במעלות קדושים וטהורים', המוות רב התהילה שמוחה את עליבות החיים, שהם שרשרת ארוכה של ימי-קטנות.

אז כן, במדינה כזו, במדינה שבה מרים פרץ היא האם הלאומית, לא ראוי לחיות; בסופו של דבר איננה שונה בהרבה מאיראן, ששלחה את ילדיה לשדות המוקשים כשהם עונדים מפתחות גן עדן מפלסטיק, שיוצרו בטיוואן. זו ספרטה שמשעבדת את עצמה לשמירה על השטחים הכבושים וההלוטים הרדויים, מדינה שבה האדון חרד תמיד מהתקוממותו של העבד, ומשכנע את עצמו שעדיף לעמוד מול התקוממות עבדים תמידית ובלבד שלא להפסיק את השעבוד, זו ספרטה שמשעבדת את כל כוחות הרוח למלחמת העבדים הזו, עד שהיא נמחית מן האדמה ואין זכר שיאמר שאי פעם עמדה שם, זו ספרטה שאין לה שיר משלה ולא ספר משלה, ושאף את שירי המלחמה שלה נאלצה לייבא, שבה הכל שומרים על אידיאולוגיה רשמית של טוהר מידות – ומנהיגיה וגנרליה, אחד אחד, נתפסים בשחיתות, שוחד וביזה.

וכשהם מדברים במקהלה, תמיד במקהלה, תמיד על סף סקילה, מותר – בינתיים – לחשוב ולענות.

(יוסי גורביץ)