במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" יש כותרת מרעישה: "מכרנו אתכם". במקור היא מופיעה בלי מרכאות, וזאת בשל העובדה המצערת שאף אדם המצוטט בכתבה לא אמר את המילים הללו, ומדובר בפרשנות ולא בציטוט.

 

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה בכתבה הזו, שזכתה לפמפום בולט. בקצרה, לטענת הכתב מנחם גנץ, חתמה ממשלת איטליה בשנות השבעים, בהנהגתו של ראש הממשלה אלדו מורו, הסכם עם אש"ף שמאפשר לו חופש פעולה באיטליה, כל זמן שהוא נמנע מפגיעה במטרות איטלקיות – אבל מותר לו לפגוע במטרות ישראליות על אדמת איטליה, ואף ביהודים איטלקים.

 

יש בעיה מרכזית בטענה הזו: "ידיעות" לא מספק לה שום הוכחות. הוא לא מביא צילום של "ההסכם", אם אכן היה כזה. הטענה שהיה הסכם כזה נשענת על שלוש רגליים: טענה של בסאם אבו שריף על קיומו, שפורסמה באוגוסט 2008 באיטליה; המרכיב המרכזי של הכתבה, עדות ארוכה של נשיא איטליה לשעבר, פרנצ'סקו קוסיגה; ועדות קצרה של שופט חוקר, רוסריו פריודה. כל הטענות, יש לציין, מתפרסמות 30 שנה לאחר מעשה, ופריודה הודה שהוא רק "שמע" על ההסכם, ומעולם לא ראה אותו.

 

העדות הבעייתית מכולן היא זו של קוסיגה. ראשית, הוא מודה שמעולם לא ראה את ההסכם: במקרה אחד הוא אומר "אני לא ידעתי דבר, הסתירו את זה ממני. אני רק הערכתי שהסכם כזה קיים בגלל המברק ההוא מביירות [ועל כך בהמשך]." בהזדמנות אחרת הוא אומר: "הסכם מורו לא הובא לידיעתי באופן חד וברור; רק הנחתי שהוא קיים". כלומר, אפילו עד התביעה המרכזי של "ידיעות" מודה שבעצם, הוא לא יודע על הסכם; הוא רק מניח שהיה כזה.

 

ולמה "הסכם מורו"? אבו שריף טוען שההסכם נחתם בתקופתו ובידיעתו. "ידיעות" מתייחס בקצרה לכך שאלדו מורו נרצח. הוא לא מציין את תאריך הרצח, 1978. הוא גם לא מציין את העובדה ששר הפנים והאחראי על השירותים החשאיים בעת הרצח היה אחד, פרנצ'סקו קוסיגה, שהתפטר זמן קצר לאחר הרצח. רצח מורו היה טראומה לאומית; אפשר לטעון בלי מאמץ רב שלקוסיגה יש עניין להכפיש את דמותו של האיש שאת חייו נכשל להציל – אם אכן ניסה, ועל כך מיד.

 

ישנם עוד פרטים מעניינים על קוסיגה, שבדיקה מהירה בוויקיפדיה – שב"ידיעות" לא טרחו לעשות – מעלים. ראשית, שמאז 1990, עת עדיין היה נשיא, הוא עשה לו למנהג לתקוף את הממסד האיטלקי. שנית, שבאותה שנה, 1990, הודה קוסיגה כי היה מעורב בהקמת ארגון "גלאדיו", לאחר שאחרים חשפו אותו. הדבר הוביל לנסיון, כושל, להדחתו מתפקיד הנשיא.

 

*           *            *            *

 

גלאדיו הוא קופת שרצים שגורמת כאבי ראש קשים גם למומחי קונספירציות. בתמצות מהיר ולא הוגן לנושא המרתק הזה, מדובר בצבא גרילה של "נשארים מאחור", היינו אנשי קומנדו שמטרתם לנהל קרבות כנגד צבא סובייטי כובש. צבאות כאלה הוקמו ומומנו על ידי ה-CIAבכל רחבי אירופה בתחילת שנות החמישים, כשכיבוש סובייטי של היבשת נראה כמו ממשות סבירה. מדרך הטבע, הארגונים הללו כללו בעיקר אנשי ימין ותיקים – ובמונחים איטלקים, המשמעות היא פאשיסטים ותיקים. בשנות ה-70, משהתחוור שפלישה סובייטית לא תקרה בעתיד הנראה לעין, זנח ה-CIA את הארגונים הללו, ורובם התפרקו בשקט.

אבל כמו כל דבר באיטליה, גלאדיו (לטינית: חרב דקירה קצרה) הפך למשהו הרבה יותר מסובך. בשנות השישים והשבעים, התמזג גלאדיו עםP2, קבוצת בונים חופשיים ימנית קיצונית, והחל לקבל מימון מהבנק של הוותיקן (!). הוא גם הפך מקבוצת מגננה לעת פלישה לקבוצת טרור ימנית, והחל ביצירת מה שכונה על ידי ועדת חקירה פרלמנטרית איטלקית "אסטרטגיית המתח": הוא ביצע פיגועים, תוך שהוא טופל אותם על ארגוני שמאל. המטרה היתה שמירה קבועה של חשש מפני פעולות של השמאל הקיצוני ומצד הקומוניסטים, והרחקת המפלגה הקומוניסטית מהשלטון. אף שהפרלמנט האירופי דרש חקירה ממצה בפרשה בשנת 2000, עד כה לא בוצעה חקירה כזו; כנראה שהפוליטיקאים האיטלקים מהימין והמרכז יודעים היטב מדוע. 

זו פוליטיקה איטלקית, פוליטיקת צפעונים שאין דומה לה, אז כנראה שרק אלוהים יודע מה קרה שם. על כל פנים, עלתה הטענה העקשנית שגלאדיו היה מעורב ברצח אלדו מורו, או על כל פנים שמקור בגלאדיו מסר מידע מדויק לאחד פרנצ'סקו קוסיגה, אז שר הפנים והיום מובטל ממורמר, על המקום בו הוחזק אלדו מורו. מורו עצמו, בחקירתו על ידי "הבריגדות האדומות" – אם אכן אלו היו הבריגדות האדומות, בהתחשב בכך שפעילי גלאדיו אהבו להשתמש בזהות הזו לצורך פיגועי "הדגל השקרי" שלהם – חשף בפניהם את קיומו של גאלדיו. אם קוסיגה ידע על כך – והסיפור מסובך לאין שיעור, שכן הרשויות ניהלו מערכה שלמה של טשטוש ראיות בפרשה, כולל הסתרת מכתבי השבי של מורו לשנים ארוכות – יש להניח שבהיותו אחד ממייסדי גלאדיו, הוא לא מיהר להחלץ לעזרת האיש שחשף את ארגונו.

*           *            *            *

 

כך או כך, קוסיגה תולה את ההסכם עם אש"ף במורו. הבה נבחן את הכרונולוגיה. מורו נרצח ב-1978, והפסיק לכהן כראש ממשלה ב-1976, שזה, אם כן, התאריך המאוחר ביותר שבו יכול היה לאשר הסכם כזה. הפיגוע הראשון כנגד מטרה יהודית באיטליה, בית הכנסת ברומא, התרחש באוקטובר 1982 – שש שנים ויותר אחרי ההסכם; הפיגוע השני, כנגד משרדי אל על בנמל התעופה ברומא, התרחש ב-1985, תשע שנים לאחריו. כלומר, למרות ש"ידיעות" טוען שמורו העניק לפלסטינים רשות מפורשת לפגוע ביהודי איטליה, הם לא ניצלו אותה בתקופתו של מורו וחיכו ארבע שנים לאחר מותו עד שיעשו זאת. משונה.

 

זה הופך למשונה יותר כשמסתבר שכאשר קוסיגה היה ראש ממשלה, בשנים 1979-1980, עצרה המשטרה האיטלקית קבוצה של פלסטינים חמושים בטיל קרקע-אוויר (!), ועצרה אותם מיד. זמן קצר לאחר מכן, שחררה ממשלתו של קוסיגה את הפלסטינים ואת הטיל – לטענתו של קוסיגה, משום שהגיע מברק מנציגות המודיעין הצבאי בביירות שהורה על כך. כך, לדבריו, מלשונו של המברק – שאמר שהפלסטינים לא תכננו פגיעה במטרה איטלקית ועל כן "לא חרגו מתנאי ההסכם" – למד קוסיגה על "הסכם מורו".

 

וזה כבר סיפור משונה מאד. ממתי ראש ממשלה מקבל הוראות מאיזה נציג עלום של המודיעין הצבאי? אפילו נניח שהחליט לציית לאותו נציג מודיעין צבאי, האם אין בכך משום אשרור של "הסכם מורו" על ידי ראש הממשלה קוסיגה, שלדבריו לא היה מודע לו? האם בכך הוא לא הופך ל"הסכם קוסיגה"? האם העובדה, שקוסיגה איננו מכחיש, שב-1984, כשהיה נשיא הסנאט, נתן מחסה בארמונו ליאסר ערפאת, שהיה באותה שעה מבוקש באיטליה, לא היתה צריכה לעורר קצת חשדנות באשר לשאר סיפוריו?

 

הסיפור הופך למשונה עוד יותר: קוסיגה, בעצם, מעולם לא ראה את המברק. אף אחד אחר לא ראה אותו. "ידיעות" לא מציג אותו. קוסיגה טוען שהוא שמע על המברק מ"גרון עמוק" במודיעין הצבאי – ואף שהמברק היה ממוען אל קוסיגה, לדבריו, הוא מעולם לא הגיע ליעדו. קוסיגה אף טוען שהוא נזף בממונה על השירותים החשאיים על כך שהוא מסתיר ממנו מידע – אבל, שוב, הנזיפה הזו לא הביאה לכך שהמברק המסתורי יגיע אליו. זו התנהגות אימפוטנטית מאד מצד אדם שהיה ראש הממשלה ושמתגאה כעת שהוא אחד משלושת הפוליטיקאים האיטלקים שידעו לנצל את שירותי המודיעין.

 

האם אכן היה מברק? האם אכן היה "הסכם אלדו מורו"? אם אכן היה הסכם כזה, מדוע המתינו הפלסטינים שש שנים עד שביצעו פיגוע על אדמת איטליה? אם חיפשו תירוץ לפיגוע שם, הוא לא חסר; כחלק ממבצע הנקמה על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, חיסלו השירותים הישראליים אחד מאנשי החזית העממית ברומא.

 

יתר על כן, האם "ההסכם" – אם היה כזה – באמת התיר את דמם של יהודי איטליה (שלא לדבר על "התירה למעשה את דמו של כל יהודי באשר הוא", כלשון הפסקה השניה)? תלוי איך הבנת הנקרא שלכם. קוסיגה אמר ל"ידיעות" ש"בתמורה ליד חופשית באיטליה, הפלסטינים הבטיחו את בטחון מדינתנו ויעדים איטלקיים מחוץ לגבולות המדינה, כל עוד היעדים הללו לא שיתפו פעולה עם הציונות או עם מדינת ישראל". הממ. זה יכול להסביר פיגוע במשרדי אל על, למשל. אבל יהודים איטלקים? לא במיוחד. על כן, ממהר "ידיעות" להסביר: "במילים אחרות, באיטלקים אסור לגעת, אבל אם הם יהודים זה כבר סיפור אחר". יופי של ביטוי, "במילים אחרות": אפשר להכניס באמצעותו מילים לפיו של בן שיחך.

 

קוסיגה טוען עוד כי כיום יש לצבא האיטלקי הסכם דומה עם החיזבאללה בלבנון – אבל אומר שאם יגררו אותו בפני השופטים, הוא יסרב להעיד משום שמדובר ב"מקורות חסויים". כלומר, הוא מוכן לומר לעיתון זר את מה שהוא לא מוכן לומר לבתי המשפט של ארצו. משונה. משונה עוד יותר, בהתחשב בכך ששישה עמודים קודם לכן, באותו מוסף, מציין אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט הערכה רבה מאד דווקא לגנרל האיטלקי שמפקד על כוחות יוניפי"ל בלבנון.

 

לסיכום, כל מה שיש ל"ידיעות" הוא עדות מפוקפקת מאד, של אדם מפוקפק מאד, שהיה מעורב במעשים מפוקפקים מאד. "ידיעות" מתלונן שטענותיו החמורות של קוסיגה לא עוררו הדים בציבוריות האיטלקית. יכול להיות; אבל יכול להיות שבאותה מידה, הציבור האיטלקי מכיר לעייפה את קוסיגה ולא רואה עוד טעם להתייחס לדבריו. "ידיעות", אחרי הכל, מציג אותו רק כפוליטיקאי בכיר, איש שידו בכל ויד כל בו, ונמנע מלהתייחס ולו במילה לצדדים הבעייתיים שלו. עיתון זהיר לא היה תולה בחוט שברירי כל כך כותרת טעונה כל כך כמו "מכרנו אתכם". אבל זו התקשורת הישראלית, וכנראה שהיא סובלת הכל.  

 

(גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנס לעיתון של קבוצת מוזס, "כלכליסט").

 

(יוסי גורביץ)