למרות התקרית בראש השנה, יצאתי לצלם גם ביום כיפור. בחלקו הראשון של הסיור התלווה אלי חבר ש, איך נאמר, נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זמן קצר לאחר שפרש – דקות ספורות בלבד – ניגש אלי טיפוס חשוד למראה בשנות העשרים לחייו, ודרש לדעת "מה אתה מצלם ביום כיפור".

נצמדתי לפירוש המילולי של דבריו ואמרתי לו שאני מצלם דברים שאפשר לצלם רק ביום כיפור – כבישים ריקים, אנשים על אופניים וכו' (תוצאות אפשר לראות כאן). הוא אמר בקול תוקפני: "אתה יודע שאתה מפחיד הרבה אנשים?" את מי, שאלתי. "אנשים דתיים," הוא אמר, "הם מפחדים שאתה מצלם אותם". הבטחתי לו שזה לא המצב. הוא עבר לאיומים: "אתה יודע, אסור לך לצלם סתם ככה אנשים ברחוב". הוא טועה, אמרתי לו, הוא לא מכיר את החוק. הוא עבר לשלב השקרים: "אני לא טועה. אני כבר לקחתי מישהו לבית משפט על כזה דבר והפשטתי לו את התחתונים". אם כך, אמרתי לו, אני מזמין אותו להפגש איתי בבית משפט. כשהבין שהאיומים לא עשו את שלהם, עזב את המקום באכזבה. כשהסתובב, הבחנתי בכיפת-עבריינים – אתם יודעים, כיפה סרוגה בגודל אסימון – שעשתה מאמצים נואשים להשאר על שערו.

לא הבחנתי בו על אופניים, אבל לא הייתי מופתע אם כן. זה היה בערב החג; בחג האופניים עצמו, במסלול ההליכה המסורתי שלי, ילדים רבים ביקשו שאצלם אותם. אבל היו שהתנגדו: "אנחנו לא נוצרים," הטיח בי ילד, מזדקף באוכפו, "אל תצלם אותנו". משועשע, שאלתי אותו אם הוא יודע שרכיבה על אופניים היא הרבה יותר עבירה על ההלכה היהודית מאשר צילום. הוא לא ידע. גם הילדה האתיופית שעצרה מרכיבתה כדי להעיר לי על כך שאסור לצלם לא ידעה זאת.

פתח תקווה היא מקום בורגני למדי, או זעיר בורגני. מתחים כמעט שאין, והיא מעולם לא היתה "עיר מעורבת"" – הביטוי המכוער למדי שמשמעותו שהטיהור האתני של 1948 לא צלח בה לחלוטין. אבל אני תוהה כמה מהערסים שנמרוד כינה יפה כל כך יג"עים (יהודים גאים עילגים), שתקפו ערבי בשל "חילול קדושת החג" (הכותרת האומללה והמדויקת, מבחינת היג"עים, של "ידיעות") היו מסוגלים להסביר לי את ההבדל המדויק, איפה עובר קו ההיתר והאיסור, בין רכיבת האופניים שלהם והנסיעה ברכב בחג.

יש יסוד סביר להניח שהמהומה התלקחה כאשר האספסוף הקדוש הבחין שנוסעי הרכב הם ערבים, ואז קיבלה החלטתו לנקום על הפגיעה בגאוותו היהודונית משנה תוקף. אבל, אלא אם מדובר באמבולנס, במקום כמו עכו, כמעט כל רכב היה מותקף.

משיצא החג, כמובן, יצאו הפוגרומצ'יקים הרשמיים של עכו – הגרעין החרד"לי שנשתל שם במכוון כדי להביא ל"ייהוד העיר" – למסע חבלה משלהם. אבל הם, בניגוד לאספסוף של ערב החג, לא היו מעיזים לזרוק אבנים בו עצמו; הם היו יודעים שהדבר אסור הלכתית במפורש.

האספסוף של היג"עים לא יודע. הוא לא יודע שרכיבה על אופניים חמורה באותה מידה כמו נסיעה ברכב והרבה יותר מצילום. האספסוף הזה, וזה מה שהוא, קיבל לאורך כל חייו מסרים ברורים מאד: יש דת יהודית; היא קדושה; אנחנו לא מבינים בה; הדתיים כן; והמסר המשתמע, והמדויק, הוא שהם יהודים דפוקים.

עכשיו, אדם שהיה רציני בקשר לאמונתו היה עושה משהו בנידון – לומד קצת, מרחיב השכלה, אולי חוזר בתשובה. אבל אצלנו, למרבה האסון, הדת מעורבת בלאום. כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים יהודיים ולא טרח להמיר רשמית את דתו מוגדר על פי חוק כיהודי (ויצוין שהעובדה שהמרת דת מוציאה אדם מכלל היהדות, על פי חוקי ישראל, היא עדות ניצחת לכך שהחוק הישראלי תופס את היהדות כדת ולא כלאום). אבל רוב האנשים הללו לא קיבלו חינוך יהודי כלשהו, אלא משהו חיוור עם דגש על כך שהתנ"ך הוא ספר קדוש, והמון, המון חגי ישראל.

האספסוף שטוף בתאוותיו. הוא לא יוותר על החיים הטובים. הוא לא יעלה על דעתו להתקין שעון שבת אצלו בבית. קידוש כן, שעון שבת לא. למה מי מת. הוא גם יצא לחגוג בשבת, וישמיע מוזיקה, ויבשל, והכל. אבל הוא יודע שאלה תאוות, הוא יודע שהוא חוטא, והתוצאה היא קנאות גדולה בקשר לסמלים. במרק האפונה שהוא התודעה של הישראלי הממוצע, שרידים זכורים למחצה של יהדות הופכים לסמלים רבי השפעה – ולעובדה שלרבים מהם אין קשר לכל מציאות הלכתית לא קשורה.

האספסוף לא יאכל חזיר – חזיר זה סמל. אין לו בעיה לאכול שרימפס, נניח, או סתם משהו שלא נשחט כראוי. אבל לא חזיר. ומאחר והלאום והדת מעורבבים אצלו, הרעיון של חנות שמוכרת בשר חזיר בעירו הוא, בעיניו, עלבון לעצם היהדות – והוא לא ישרוף אותה, אולי, אבל יגיד שמי ששרף הוא אחלה גבר. הוא לא יודע מה משמעותו של יום הכיפורים – הוא נוטה להאמין, בטעות, שאם יגיע לבית הכנסת ויתאמץ לומר את הטקסטים הקדושים בדיוק כפי שצריך לומר אותם, הכל ייסלח לו והוא יוכל לשוב לסורו למחרת – אבל הוא משוכנע שמדובר ב"יום קדוש".

לכן מי שמצלם ביום כיפור, עבירה שחבר האספסוף הממוצע לא מורגל בה, הוא "נוצרי" – היינו, הדבר הרחוק ביותר מיהודי. לכן מי שנוסע ברכב ביום כיפור יזכה למטח אבנים – עבירה חמורה לא פחות על ההלכה. הידיעה של חבר האספסוף, הידיעה שנשתלה בו מגיל צעיר – שהוא יהודי פגום, חוטא, לא ראוי – גורמת לו להתפרץ, לעיתים באלימות או באיומים, במקומות לא צפויים.

התוצאה היא מה שהמגיב ד.ט. טועה לעיתים קרובות לראות כחילוניזציה של ישראל. כן, יש יותר חנויות פתוחות בשבת – היג"ע הממוצע הוא בהמה צרכנית מן המניין, ואין לו בעיה להעביד אחרים בשבת. אבל, בו זמנית, הסובלנות לחילוניות צוללת: נסו לומר פעם בפורום פומבי, לא כזה של הבועה האקדמית-תל אביבית, שיש לכם ספקות באשר לקיומו של אלוהים, או, חס וחלילה, באשר לעליונותו של היהודי על כל הברואים, ותראו את התוצאה. שני המהלכים מזינים זה את זה: העובדה שיש יותר חנויות פתוחות בשבת היא זו שמזינה את הפיכת ישראל לחברה דתית יותר – דתית במובן שמי שמותח ביקורת, בחברה לכאורה-חילונית, על עקרונות דת שרוב תושבי המדינה לכאורה לא מקבלים, מוקא מן החברה; במובן שהשיח החילוני והליברלי הופך לבלתי לגיטימי. 

התוצאה של "חינוך מסורתי" היא פוגרומצ'יקים כמו אלה מעכו. התוצאה של חינוך שפוסח על שני הסעיפים – שאיננו דתי אבל איננו מעיז להיות חילוני – היא יצירתו של עדר קדוש, נבער, מנשק מזוזות ומניח תפילין, שחונק בעקביות את אפשרות קיומה של ישראל חופשית. כבר כמעט עדיף שהיו דתיים – היה על מה לדבר איתם. היה אפשר להתווכח. היה אפשר למוטט את אושיות עולמם באמצעות דיון. עם הבהמות אכולות הדיסוננס הקוגניטיבי שהעדיפו ליצור ממשלות ישראל, אחת אחרי השניה; עם האספסוף שיהדותו היא גאוותו ובורותו; עם החוטאים הרוצים לכפר על חטאם בקנאות לאל – איתם אין על מה לדבר.

(יוסי גורביץ)