שלשום התיר בית המשפט בפתח תקווה לעורכי דינו של אמיר מח'ול להפגש איתו, לראשונה לאחר 12 ימי מעצר. להוציא מספר פעילים התומכים במח'ול, תנאי המעצר המשונים הללו לא עוררו כל מחאה. להיפך: היג"עים צווחו בתסכול על כך שהזכות הבסיסית הזו הוענקה לו.

כל נחקר זכאי לעורך דין. ההזדקקות לו מגיעה לא רק בשלב המשפטי: שם, לעיתים קרובות, הכל כבר אבוד מבחינת החשוד. 99.8% מכלל כתבי האישום בישראל מסתיימים בהרשעה, שיעור שהיה מרשים כל מדינת משטרה. 91% מכתבי האישום מסתיים בעסקת טיעון, ולעיתים קרובות בטרם נפתח בכלל שלב הראיות. הפרקליטות נוהגת להגיש כתבי אישום מסמרי שיער, ואז לסגת מהם כחלק מעסקת טיעון.

הראיה העיקרית בישראל, כמו באינקוויזיציה וכמו במשטרים טוטליטריים, היא ההודאה. ברגע שהנאשם חתם עליה, המשחק נגמר. רבים מהנחקרים משוכנעים שאם יחתמו על הודאה כדי להקל מעל עצמם את הלחץ, יוכלו להסביר את עצמם בבית המשפט ולחזור בהם, במיוחד אם הם עונו. בפועל, זה לא קורה. הודאה סותמת את הגולל על הנאשם. לכך נוספת העובדה שמערכת המשפט הישראלית כה חוששת מהודאה בטעות, עד שאת מספר המשפטים החוזרים בארץ ניתן לספור על אצבעותיו של איש הנדסה ותיק – והנה עוד סיבה מדוע שלילת עורך דין מחשוד היא כמעט שוות ערך להפללתו.

בהחלט יכול להיות שזה מה שמנסה השב"כ לעשות במקרה של מח'ול: לגרום לו, בעינויים אם צריך, להודות בדברים שלא עשה. פרקליטיו של מח'ול הביעו חשדות כאלה בשל מצבו הבריאותי הירוד – ובשל העובדה שהשב"כ ובית המשפט מסרבים להעביר להם את הדו"חות הרפואיים על מצבו מבית המעצר.

במובנים רבים, הצורה שבה פועל השב"כ במקרה הזה מזכירה מעצר מנהלי. החשוד מועלם מעין הציבור לפרק זמן – עקב הסערה, במקרה של מח'ול, הוא היה קצר; במקרה של עומאר סעיד, הוא היה ארוך יותר בכשבועיים – ומועלים נגדו חשדות ערפיליים. השב"כ מונע מהעציר גישה לעורך דין, בנסיון לשבור אותו.

קשה לראות איך טענות השב"כ מחזיקות מים. אפילו אם בפגישה בין מח'ול ובין סוחר הפרחים הלבנוני המתגורר בירדן, חסן ג'עג'ע – שאשתו כבר פרסמה מכתב המכחיש מכל וכל את הטענות – היה משהו בלתי תמים, לא ברור מדוע צריך לעצור את מח'ול באופן שיסתיר את מעצרו מהאוכלוסיה הכללית אבל יאפשר לג'עג'ע לדעת על כך בתוך פחות מיממה (מה שאכן קרה), ולחלוטין לא ברור מדוע היה צורך למנוע ממח'ול עורך דין ליותר מ-24 שעות. אם לשב"כ היה מידע על חשודים אחרים בריגול, הוא היה צריך לעצור אותם באותן 24 שעות.

יצוין שכל הארכות המעצר של מח'ול עד שלשום התבצעו במעמד צד אחד, כאשר השב"כ מעביר "מידע סודי" לשופט. כלומר, הוא מעביר לו מידע שמעוות את דעתו על הנאשם – מידע שהנאשם לא רואה, לא יכול להתגונן כנגדו, ושכל הצדדים מכחישים כי השפיע על השופט. בנסיבות כאלה, כל טענה למשפט צדק ראויה להיפטר בצחוק מריר. צרפת הרפובליקנית כמעט ויצאה למלחמת אזרחים סביב ה"מידע הסודי" – בפועל, מסמכים מזויפים – שהגישו מנגנוני הבטחון שלה כנגד קצין זוטר, קפטן התותחנים אלפרד דרייפוס. ישראל עוד לא הגיעה למדרגה של הרפובליקנים הצרפתים של 1897, שהיו מוכנים לסכן הרבה מאד כדי למנוע עוול כזה. השימוש במידע סודי, נוהל נפוץ מאד במשפטים צבאיים בגדה, הוא שורש פורה רוש ולענה.

ומי השופטת שקיבלה את המידע הסודי הזה, נשענה עליו, אישרה את המעצר החשאי של מח'ול ואת הארכת המעצר הראשונה שלו? אל"מ במיל' עינת רון. אם השם מוכר לכם, זה כנראה בגלל שהיא השופטת שהאריכה שוב ושוב את צווי איסור הפרסום בפרשת ענת קם. איזה צירוף מקרים מעניין.

לפני שהפכה רון לשותפה לקשר של דיסקין, אירעה לה תקלה מביכה. בשנת 2001, בעודה משמשת כתובעת הצבאית הראשית, היא דנה באירוע שבו הרג טנק של צה"ל ילד פלסטיני ופצע שני ילדים נוספים. היא כתבה בגילוי לב (זהירות, PDF) שהירי היה בעליל בניגוד להוראות ושלחיילים לא נשקפה כל סכנה. על כן היא הציעה שלוש אפשרויות: העמדה לדין משמעתי, חקירת מצ"ח – או הודעה שקרית, מנוגדת לראיות שרון עצמה מונה אחת-אחת, שהירי היה מוצדק ושהכל בסדר. נחשו באיזו אפשרות בחר צה"ל. לרוע מזלה של רון, מסמך הכזבים שלה נכלל בערימת מסמכים שנשלחה לבצלם.

עכשיו, במדינה נורמלית, קצינה בכירה שהיתה מעורבת בגלוי כל כך בנסיון טיוח של הריגה היתה עולה למשפט ומאבדת את הדרגות שלה, לפחות. קצינה שהיא גם עורכת דין שנתפסה בנסיונות לשיבוש חקירה, היתה מאבדת את רשיון עריכת הדין שלה.

בישראל, כמובן, היא הפכה לשופטת הקבועה של השב"כ, שמאפשרת את העלמתם של אנשים ואת חקירתם ללא עורך דין. יש לה, אחרי הכל, נסיון מוכח ומתועד בכיפוף האמת לצרכיה של מערכת הבטחון. נוכחותה של עינת רון בתיק צריכה לרופף עוד יותר את האמון בטענותיו של השב"כ.

ובמערכת המשפט הישראלית. אבל זה כבר סיפור אחר.

(יוסי גורביץ)