משהו משונה עובר על רובי ריבלין בזמן האחרון: בלי שום התחשבות במעמדו כיושב ראש הכנסת, הוא אומר דברי אמת. לפני כשבוע הוא הודה שארץ ישראל השלמה חשובה לו יותר מישראל היהודית, ואמר שהוא מעדיף לקבל את הפלסטינים כאזרחים מאשר לסגת מהגדה. היום הוא אמר דברים שהעכירו את האווירה החגיגית בכנסת: הוא ציין ש"בפועל, ירושלים לא חוברה ולא יחדיו".

ריבלין היה ישר מספיק כדי להודות ש"יום ירושלים" הפך לחגא של חובשי הכיפות בלבד. השוו את הרעננות הזו לדברי התפלות של נתניהו, שאנחנו נחנקים מהם מדי שנה מחדש, על פיהם ירושלים איננה מוזכרת בקוראן, אבל, בו זמנית, "אני לא מערער על הקשר של הנצרות והאיסלאם לירושלים".

באמת תודה מצידו. במאמר מוסגר, האמת היא שישראל ערערה, ומערערת, על הקשר של האיסלם והנצרות לירושלים ולישראל עצמה מיום הקמתה. הארכיאולוגיה הרשמית מפארת ומטילה זרקור על התקופה הקצרה ביחס שבה היו היהודים רוב ביהודה ובגליל, ומצניעה ולעיתים מעלימה את העובדה הלא סימפטית שנוצרים ומוסלמים הם ששלטו בחור הזה במשך 1,600 השנים שקדמו להקמתה של ישראל – תקופה ארוכה פי שניים וחצי מתקופת הבית השני, שגם בה שנות הריבונות לא היו הרבה יותר משמונים. עברה של פלסטינה הוא רומאי ויווני וביזנטי וערבי וצלבני וממלוכי וטורקי, לא פחות ולעיתים הרבה יותר משהוא יהודי. ישראל חייבת, מעצם תביעתה לזכות היסטורית, לערער על זכויותיהם של הנוצרים והמוסלמים; היא חייבת לפאר את קורבנותיה כדי להעלים את קורבנותיהם.

אבל ירושלים איננה מאוחדת, ולא תהיה מאוחדת, משום שהסוס איננו מתאחד עם רוכבו והקורבן עם מנצלו. ישראל מנסה בכל דרך אפשרית, חוקית יותר וחוקית פחות, להוריש את יושביה הוותיקים של ירושלים. ציפי לבני, בנאומה, מצאה לנכון להעלות על נס דווקא את המהגרים מאתיופיה. זרים מאפריקה, שאין להם דבר עם המקום, שהגיעו אליו שלושים שנה ויותר אחרי הקמתה של ישראל, חשובים בעיניה יותר מהתושבים המקוריים של העיר.

אבל ריבלין, שנמצא לימינו של נתניהו כמו גם לימינה של לבני, הוא זה שצדק. עוד מתנחלים נכנסו היום לשכונת שייח' ג'ראח, בעוד גול עצמי לישראל. כן, בית המשפט אישר את המהלך. הוא אישר אותו על סמך חוק עוול, שבמסגרתו ישראל יכולה להפקיע רכוש יהודי שהוחרם ב-1948, אבל בו זמנית שומרת על האדמות הפלסטיניות והרכוש הפלסטיני שגזלה היא עצמה. מרבים בישראל לדבר על הסכנה שבזכות השיבה; ספק אם יש דבר השומט את הקרקע מתחת לדיבורים הללו כמו גישת ה"שלך שלי, שלי שלי" של ישראל, שאומרת שאפשר לפתוח מחדש את תיקי הקרקעות של 1948, בכל פעם שאיזו עמותה יהודית קיצונית רוצה בכך.

פעילי שמאל הפגינו מול הפרובוקציה הזו. היו, נמסר, כחמישים מהם. הפגנה בת פחות מחמישים איש איננה זקוקה לרשיון. המשטרה מיהרה להכריז על ההפגנה כ"התקהלות בלתי חוקית", ולעצור שניים מן המפגינים. היא גם טענה שהם תקפו שוטרים. מותר לפקפק בגרסה הזו.

עכשיו, אילו ירושלים אכן היתה מאוחדת, זה לא היה קורה. לא היה מקום להפגנות, משום צד; לא היה צורך במשטרה שתשמש כחיץ בין הפולשים ובין המקומיים הזועמים; לא היה צורך, בקיצור, בכל ההתנהלות של כוח כובש בעיר כבושה, כבושה גם 43 שנים לאחר שלכאורה אוחדה. אילו ירושלים לא היתה עיר כבושה, לא היה צורך בהגנה משטרתית על צועדים בה, חובשי כיפות נושאי דגלים שנכנסו לשכונה שעדיין יש בה כוח למחות על כיבושה.

ככל שמתברר שירושלים איננה מאוחדת, כך מגבירים נציגינו הרשמיים את שירת האחדות, כמקהלה שמנסה בשירתה להטביע את קול הצווחות. מדי שנה, נשבעים בירושלים עוד יותר. מדי שנה, הופכים הישראלים לאדישים יותר לעיר העניה ביותר, האדוקה ביותר, והאלימה ביותר שבמדינתם. "אחדותה" של ירושלים – כלומר, ההשקעה בהתנחלויות בה – טרפה כבר את העיר כולה, והמגזר היצרני הישראלי נס ממנה. שימון, ציפי, ביבי ואהוד יוכלו להמשיך ולדבר על "אחדותה" של ירושלים, ולהשבע שאם ישכחו אותה, תשכח ימינם; רוב הישראלים כבר הקשיבו לרובי ריבלין, ובמידה רבה ויתרו עליה.

או, אם לדייק, ויתרו על העיר האמיתית; אבל לרוע המזל העיר המיתולוגית, זו שברחובותיה מהלך מעדנות אלי ויזל, עדיין נמצאת בתודעתם. כמו צה"ל האמיתי, שהוא מושא לבדיחות, וצה"ל המיתולוגי, זה שכל גיחוך כלפיו מקביל להכחשת שואה, כך גם יחסם של הישראלים לירושלים: הם לא יגורו בה, וישתדלו לא לבקר בה, אבל כל ערעור על קדושתה יתקל מיד בזעם, לעיתים אלים – זעם שאלימותו נובעת דווקא מהעובדה שהוא מנותק מהמציאות ומחובר ישירות לפנטזיה.

"עם ישראל חי בסרט", אומר הגרפיטי הידוע. מישהו צריך לנתק את המקרן, רק לא ברור איך. אולי דבריו של ריבלין, אם יחדרו את חומות השמאלץ של נתניהו ולבני, יהיו ההתחלה.

הערה א': מארגני המחאה בשייח' ג'ראח יעמידו אוהל מחאה באוניברסיטת תל אביב ביום חמישי הבא. אם עוד לא ברור למה זה חשוב, כדאי להיות שם. פרטים פה.

הערה ב': בית המשפט, לחרפתו, אישר להמשיך ולשלול מאמיר מח'ול גישה לעורך דין. שווה לקרוא, בעניין זה, את חשיפתו של רחביה ברמן על "הסוכן הזר" איתו נפגשו מח'ול וסעיד.

(יוסי גורביץ)