פעם, בימים הטובים ההם שבהם שלטו הירדנים במזרח ירושלים, נהגו מדי פעם חיילים ירדנים לצלוף לעבר ירושלים המערבית בלי התראה מראש. הגרסה הירדנית היתה, פעם אחר פעם, שמדובר היה בחייל משוגע. זו בדיוק היתה הגרסה הירדנית כאשר טבח חייל ירדני, אחמד מוסה דקמסה, בשבע תלמידות ב"אי השלום" סמוך לנהריים ב-1997: דקמסה היה מטורף. בשל כך, הוא נידון למאסר עולם ולא לעונש מוות. ספק אם דקמסה אכן היה מטורף. הוא היה מוסלמי קנאי, בהחלט, אבל מטורף? בואו לא נסחף. הטירוף שלו התמצה בכך שהוא לא רק הפנים אלא גם יישם את מה שאמרו הדרשנים. דקמסה זכה לתמיכתם של ארגונים ירדנים המתנגדים להסכם השלום עם ישראל.

שלשום הותקפה נועה רז, אשה יקרה, על ידי חרדי בתחנה המרכזית בבאר שבע. רז היא יהודיה קונסרבטיבית שנוהגת להניח תפילין. בשיחת טלפון הסבירה רז שהיא מניחה תפילין משום שזו מצווה; משום שהיא מאמינה שנשים מחויבות בכל המצוות. היא היתה בתחנה המרכזית, כשסימני התפילין עדיין על זרועה, ולפתע נתקלה בגבר חרדי, שהחל בוהה בה. או, ליתר דיוק, בזרועה. הוא ניגש אליה, קרוב מדי, והחל לשאול שוב ושוב אם מקורם של הסימנים ברצועות התפילין. תחילה רז התעלמה מהשרץ, אבל בסופו של דבר ענתה בחיוב. בשלב זה הוא תקף אותה בבעיטות, תוך שהוא צווח "אשה", "תועבה", "חילול הקודש". את התיאור אפשר לקרוא כאן, וגם בבלוג שלה.

ההנחה האוטומטית של רוב מי שקרא את הסיפור היתה שהחרדי שתקף את נועה הוא משוגע. הבעיה היא שהתואר המתאים הרבה יותר הוא משוגע תורן: מישהו שהתנהגותו איננה נורמטיבית, אבל היא נשענת על אידיאולוגיה, והיא מוכוונת-מטיפים.

התוקף הונע בעליל על ידי אידיאולוגיה יהודית-אורתודוקסית. אין הסבר אחר למילים שפלט בעת התקיפה ולהיותה של התקיפה מונעת על ידי מה שמתואר ברחבי המגזר האורתודוקסי כחילול קודש. עובדיה יוסף כבר פסק, בלשון הזהב שלו, ש"אשה תניח תפילין ניתן לה שתי סטירות, נעיף אותה".

התוקף רחוק מלהיות "המשוגע התורן" הראשון. ראשי הציבור החרדי נתנו חיבוק מאמץ לסאדיסט אליאור חן. כלפי חוץ הוא משוגע; כלפי פנים, הוא רב שנרדף על ידי המשטר המרושע. לפני כשבוע, הוכרז ג'ק טייטל – מי שהיה מסוגל לתכנן ולבצע יותר מתריסר פיגועים במשך עשור – כבלתי שפוי גם הוא. ג'וליאן סופייר, שרצח את נהג המונית הפלסטיני תייסיר קראקי – הוא תכנן את הרצח, תכנן להרוג רק ערבי – הוגדר גם הוא כבלתי שפוי, ושוחרר.

ישי שליסל, שביצע את פיגוע הדקירה במצעד הגאווה לפני כמה וכמה שנים, הוגדר כמטורף על ידי רבים בציבור – אבל גם הוא עשה, בסופו של דבר, את מה שאמרו הרבנים. נועם פרידמן, שפתח באש לעבר פלסטינים בחברון תוך שהוא צווח "אין גדר של חפים מפשע!" – קרי, הוא ציטט את הרב יצחק גינזבורג שקבע שפלסטינים אינם יכולים להיות חפים מפשע ועל כן דמם מותר – נמצא גם הוא בלתי שפוי ובלתי כשיר לעמוד לדין. כשעמי פופר ביצע את הטבח שלו בראשון, הוא מיהר לטעון שהוא סובל מטראומה בגלל שלכאורה נאנס על ידי ערבים כשהיה קטין. בית המשפט דחה את הטענה בבוז; בציבור תומכיו של פופר היא מושמעת שוב ושוב. אלירן גולן, שביצע שורה של פיגועים כנגד ערבים ישראלים – בין השאר, הוא ניסה לרצוח את חבר הכנסת דאז עיסאם מח'ול באמצעות מטען חבלה ברכבו – שרץ כשנה בבתי חולים פסיכיאטריים, ולאחר שנמצא כשיר לעמוד לדין, התאבד. למעשה, יש חפיפה רחבה בין הטרוריסטים הישראלים ובין "שגעון תורן". למותר לציין שמחבל פלסטיני הוא מחבל פלסטיני, אף פעם לא "משוגע".

בבואנו לבחון את טענת "המשוגע התורן", כלומר לברר האם אכן יש כאן שגעון, שווה לבחון את הדינמיקה בציבור פסיכי לא פחות מזה הישראלי. הסרט "כיצד יוצרים שאהיד", ששודר לפני כשלוש שנים, בדק את הנושא והגיע למסקנה מדכאת למדי: החברה הפלסטינית מעודדת פיגועי התאבדות בכך שפיגוע התאבדות מעלה משמעותית את מעמדו החברתי של המפגע, ולא פחות מכך – גם את מעמדה של משפחתו. כלומר, טיפוסים גבוליים, שהסיכוי שלהם להצלחה בחיים נמוכים, יכולים באמצעות פיגוע או נסיון פיגוע לשדרג בקפיצה את מעמדם. הסרט מתמקד בילד דחוי, חוסאם עבדו, שזכה ב-15 שניות התהילה שלו כשהגיע למחסום חווארה ועליו מטען חבלה. הוא נבהל ברגע האחרון, הסיר את המטען, חבלן פוצץ אותו, והוא הלך לכלא. שנתיים לאחר מכן, כשרואיין שוב, עבדו שינה את סיפורו: הוא ניסה לפוצץ את המטען, טען; המתג לא פעל. שנתיים בכלא הישראלי הבהירו לו שיש הרבה יותר הון תרבותי בנסיון פיגוע כושל מאשר בפחד מביצוע פיגוע.

צריך יהיה לערוך פעם מחקר כזה גם כלפי ה"משוגעים התורנים" הישראלים. בינתיים, צריך לפקפק אוטומטית בכל הנחת "טירוף" כזו. אנשים רצחו בשם אידיאולוגיה במשך אלפי שנים, פעמים רבות משום שהאידיאולוגיה הזו היתה מקובלת מאד בקבוצה ממנה באו, שהעריכה קנאות. זה הדבר שאנו עוסקים בו: פנאטיות, ולא טירוף. הדוגמא המושלמת היא זו של אנשי המחתרת הראשונה, שהפיגועים שביצעו לא רק שלא פגעו במעמדם אלא להיפך, העצימו אותו. כל זמן שאנחנו מעדיפים לתאר את מעשי הטרור הללו כטירוף ולא כקנאות, כלומר כבעייתם האישית והפרטנית של המפגעים, אנחנו מעניקים הנחה שאיננה במקומה לסוכני הפנאטיות, האנשים שמאחורי הקלעים מעודדים בדיוק סוג כזה של קנאות. בכך שאנו פוטרים את הטרוריסטים כמטורפים, אנחנו נמנעים מלהפוך את הקרקע בחיפוש אחר שולחיהם – ובכך מכשירים את הפוגעים הבאים.

כשנתחיל לרדוף את האנשים המעניקים לגיטימציה לפגיעה באחרים, כאשר נחליט שנמאס לנו להתמקד בקורבנות ההסתה – והקנאים הם במידה רבה קורבנות – וכשנחליט שהגיע הזמן שעובדיה יוסף, יצחק גינזבורג, ישראל רוזן וחבר מרעיהם יריחו את הליזול, צפויה ירידה ניכרת ברמת הטירוף במגזר האורתודוקסי.

אפשר יהיה, אם תרצו, להגדיר את המהלך כהגנה על בריאות הציבור.

הערה מנהלתית ארוכה יחסית: תם ונשלם פרויקט 300, במסגרתו בחנתי את יכולתי לכתוב פוסט יומי, בן לפחות 300 מילה, במשך חודש. הפרויקט הגיע אחרי תקופת יובש קשה. במהלך החודש נכתבו 18,401 מילים, כלומר ממוצע המילים לפוסט עמד על 613 – יותר מכפליים מהמבוקש.

זה היה מתיש. אני לא בטוח שיש לי כוח לעשות את זה שוב. ביומיים הקרובים לא אכתוב דבר בבלוג; בשבוע הבא תתחדש הכתיבה. אני מתלבט בין "שבוע עבודה" שכולל חמישה פוסטים בשבוע ובין כזה שישלב בין כתיבה וצילום, למשל שלושה פוסטים ושתי תמונות מושקעות בשבוע. אשמח לקבל משוב, אבל אני לא מתחייב לציית לו. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני הולך להזמין מצלמה. למעוניינים, מדובר ב-Panasonic Lumix DMC-LX3. ברצוני להביע תודה לכל התורמים שאיפשרו את רכישתה.

(יוסי גורביץ)