ליל ראשון היה ליל הוודו בישראל: כחצי מליון איש אישה וטף, על פי הדיווחים, עשו את דרכם למירון, לאחד החגים הבודדים שהצליח לצמוח מלמטה ולשבור את הרבנים: ל"ג בעומר, שנחשב גם לחגו של התנא המיתולוגי שמעון בר יוחאי. חגו של בר יוחאי מצוין בסימנים פגאניים מובהקים, כגון מדורות, ריקוד סביבן, והשלכת שער ילדים אליהן.

סביר להניח שהוא לא היה מרוצה במיוחד, אילו התקיים. אבל בן יוחאי כפי שהוא קיים במיתולוגיה הנוכחית הוא כבר מזמן לא הטיפוס הלא סימפטי שהתגורר במערה, כל כך לא סימפטי עד שאלוהים עצמו גרש אותו חזרה אליה כשיצא ממנה והתחיל להחריב את העולם: הוא הרבה יותר הדמות שהלביש עליו הנוכל משה די ליאון, קרי המחבר של ספר הזוהר. הזוהר מסתדר הרבה יותר עם הפגאניות.

עד כמה היתה זו הילולה עממית, אפשר ללמוד מן האיסור שהטילו הרבנים על הגעה למקום ברכב פרטי, שמא ייגרמו תאונות בדרך חזרה – כלומר, שסביר שרבים מן המגיעים למקום הקדוש נשאו עמם את הג'ריקן החב"דניקי הידוע, הדלק של טנק המצוות, קרי ארבעה ליטרים של וודקה. יכול להיות, כמובן, שהרבנים השיגו דיל עם חברות ההסעה.

כך או כך, בעוד חולדאי מתכנן את השלב הבא בקריירה שלו ובוחר בבעיה החרדית כנושא שעליו יבנה את עצמו, התחוור שיש בעיה חמורה לא פחות מהעובדה שעומד להגיע לפרקו דור גדול יותר של בורים ועמי ארצות, שלא רק שיהיה נטול מלאכה ולא תהיה לו ברירה אלא ללסטם את הציבור: כל האוטובוסים של אגד שיצאו מירושלים למירון הוגדרו כ"רכבי מהדרין", קרי כאלה שבהן הגברים הקדושים יושבים בקדמת הרכב, בעוד הנשים – המכשפות, המפתות, בנות לילית, גלגולה של חווה – יושבות מאחור.

זה אמנם מתאים במיוחד להילולה של שונא האדם בר יוחאי, שקבע כידוע שנשים דעתן קלה, אבל קצת פחות לעובדה שאגד היא חברה ציבורית, שממומנת ומסובסדת בכספי ציבור, ושכזו היא איננה רשאית להפלות בין הנוסעים שלה. העובדה שכל קווי האוטובוס למירון הוגדרו כ"קווי מהדרין" מעידה על כניעה לא רק לחרדים, אלא לפלג הקיצוני ביותר של החרדים, זה של החסידים.

זוכרים שאמרו לנו שקווי המהדרין לא יתרחבו? הנה, הם מתרחבים. בשניה, בשקט, בדיל שנסגר בין אגד ובין קיצוני הרבנים, ואלמלא היו כמה חרדים שהתלוננו – גברים שרצו לנסוע עם נשותיהם וילדיהם, ולא לעבור את ההפרדה – כנראה שגם לא היינו שומעים על זה. זו, אגב, לא ההרחבה היחידה: עולה וצפה האפשרות של "תחנת קווי מהדרין" בירושלים, בתמיכה שקטה של משרד התחבורה.

בג"צ טרם פסק את דברו בעניין (הוא מאד איטי, כשזה מגיע לנושאים עקרוניים), אבל צו הביניים שלו אסר על הרחבת קווי החרמנים – תודו שזה שם מתאים יותר – עד לפסיקה. על פניו, נראה שאגד עשתה שבת לעצמה והחליטה שהפעם מותר לה להרחיב את קווי החרמנים גם בלי אישור.

וזה כנראה הסממן המפחיד ביותר. חולדאי מדבר על מהפכה, שם קוד למלחמת תרבות עם סיכוי להתדרדרות למלחמת אזרחים; המחושים העדינים של אגד כבר הודיעו לה איזה מחנה צפוי לנצח, והיא מיהרה להכנע לדרישותיו. הרבה יותר קל לה להסתבך עם המחנה החילוני, הרבה יותר קל לה לעצבן את ארגוני הנשים ולהסתכן בכך שתעלה עליה את זעפו של בג"צ, הרבה יותר היה קל לה להתעלם מן החוזה שלה עם הציבור, מאשר להתעמת – לא עם החרדים, אלא עם האוונגרד החרדי.

ומאחר ואגד, חברה חילונית אחרי הכל, נשברה כל כך מהר, קל יחסית לנחש מה יקרה לחרדים המתונים יחסית. הם יורידו את הראש וילכו עם האספסוף. הם כבר מורגלים בתבוסות. החרד"לים גוררים את הכיפות הסרוגות באותו הכיוון, מהר יותר מחושבים – נזכיר שבחורי ישיבות הסדר כבר מסרבים לשרת עם חיילות, ודאי לקבל מהן פקודות – ותוך זמן לא רב, בהחלט עשוי להתברר שאמנם אין רוב שתומך בקווי המהדרין, אבל גם אין רוב שמוכן להתנגד להם בנחישות. עוד מעט יבקשו מאיתנו – אולי ציפי לבני, שכבר הסכינה עם הסירוב להציב את תמונותיה בבני ברק, ושהיא "מכבדת מסורת" ידועה – לכבד את אמונותיהם של אנשים אחרים, וקווי החרמנים יהפכו, רטרואקטיבית, יהודיים כמו דמי חנוכה.

עוד פרצה בקיר הברזל בין היהדות ובין המציאות. כל כך הרבה פרצות, כל כך מעט חומה. ויש לא מעט סמליות בכך שהפרצה הזו מגיעה בחגו של מי שנטש את התרבות האנושית ("תקנו שווקים להעמיד בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמם, גשרים ליטול מהם מכס") לטובת התרבות האלוהית, ששמו הפך לסימן לנטישת המציאות ומעבר אל הפנטזיה האלוהית.

הערה מנהלתית עגומה: בניגוד לקול המצפון שלי, פתחתי עמוד פייסבוק לבלוג. אני עוד לא יודע אם יש בו משהו חיובי ובהחלט יתכן שאסגור אותו, אבל בינתיים הוא פה.

(יוסי גורביץ)