ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)