החברים של ג'ורג'

מבט מהיר, חטוף

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

 

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

 

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

 

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

 

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

 

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

 

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

 

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

 

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

 

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

 

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

 

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

 

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

 

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

 

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

 

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

 

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

 

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר –  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

 

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

 

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

 

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

130 תגובות על ”מבט מהיר, חטוף“

  1. מני זהבי הגיב:

    אור: "מני – אותי דווקא זה מעניין. מוכן להסביר?"

    לא כעת. זה יגרור את הדיון, הארוך ממילא, למקום אחר לגמרי. אולי בהזדמנות אחרת. כרגע, אני יכול לומר שוב שבעיני, מצעד הגאווה בירושלים מוצדק לגמרי

    אור: "דווקא באירוע רשמי של העירייה, טיפשי ככל שיהיה, אין לעיריה זכות להעדיף ”רגשות“ של תושבים אלה או אחרים"

    מה זאת אומרת "להעדיף"? הרי אין שום ערך חילוני-הומניסטי הדורש שבאירוע חנוכת גשר יופיעו דווקא רקדניות לבושות מכנסיים? לעומת זאת, מכלול הערכים החילוני-הומניסטי בהחלט דורש אי-אפליה על רקע מין בתחבורה ציבורית

    אור: "שנית – למה מצעד הגאווה הוא לא דוגמא טובה – המצעד הוא הפגנה לכל דבר"

    בדיוק. הפגנה של קבוצה מסוימת, לא אירוע רשמי

    אור: "ואגב המצעד של 2007 אכן צעד, היו שם יותר שוטרי מג“ב מצועדים – ולא בגלל מחסור בהומואים אבל מילא (השנה לא הייתי). זו אם כבר ההוכחה לכך שלא צריך להיכנע לאיומי אלימות"

    נסה לחשוב מה השתנה בין 2006 ל-2007 (רמז: פיקוד המשטרה והמג"ב לא נתקפו בפרץ אהדה כלפי ציבור הלהט"ב)

  2. אור ברקת הגיב:

    יש ערך חילוני-הומניסטי שעניינו מניעה מקבוצה לכפות על קבוצה אחרת את ערכיה. זה נראה לי ערך די בסיסי אפילו.

    מה השתנה? פחות הקשבה לאיומי האלימות? קצת יותר עמוד שדרה של רשויות החוק למיניהם. השנה מה שהשתנה הוא אגב שינוי טקטיקה חרדי – ניסיון העברת חוקים נוגדי דמוקרטיה במקום אלימות פיזית.

  3. מני זהבי הגיב:

    אור: "יש ערך חילוני-הומניסטי שעניינו מניעה מקבוצה לכפות על קבוצה אחרת את ערכיה. זה"

    ראשית, אני לא בטוח עד כמה הערך הזה אכן קיים. כפייה קיימת בכל חברה אנושית מאורגנת, ומי שיוזם את הכפייה הוא בהרבה מקרים קבוצה מסוימת. למשל, את חוק שעות העבודה והמנוחה ניךן בהחלט להציג ככפייה מצד גורמים דתיים וארגוני עובדים כלפי בעלי עסקים. אני לא חושב שזה הופך את החוק הנ"ל לפסול מבחינה ערכית
    שנית, אילו הדבר נעשה מלכתחילה בהידברות עם החרדים — כפי שהיה צריך להיות, בעיני — לא היה כל צורך בכפייה

    אור: "מה השתנה? פחות הקשבה לאיומי האלימות? קצת יותר עמוד שדרה של רשויות החוק למיניהם"

    איך ניתן למדוד את חוזקו של עמוד השדרה הנ"ל? (מלבד טיעונים מעגליים מהסוג של "הם לא נכנעו לחרדים כי היה להם עמוד שדרה חזק יותר, ורואים שהיה להם עמוד שדרה חזק יותר מפני שהם לא נכנעו לחרדים)
    "עמוד השדרה" של גורמי השלטון הוא סוג של שפן מהכובע, שבאמצעותו ניתן להסביר כל דבר, ולפיכך בעצם לא ניתן להסביר כלום. לעומת זאת, העובדה שאירגוני הלהט"ב השקיעו לא מעט כסף ומאמץ באירגון של מצעד באוגוסט 2006 שבטול בגלל מלחמת לבנון השנייה, ושהיו להם הרבה פחות משאבים ומוכנות נפשית להילחם על עניינם באוקטובר 2006 היא גורם אחד שעשוי להוביל להסבר. ויש עוד כמה גורמים אפשריים

  4. אור ברקת הגיב:

    מני – ברור שיש כפייה, אנחנו לא חיים באוטופיה. זו שאלה של כמות והצדקה, השאיפה היא כמובן לכפייה מינימלית. את כפיית שעות העבודה על המעסיקים ניתן להצדיק בקצת יותר מפגיעה ברגשות העובדים.

    תוכל לספק עילה יותר טובה מפגיעה ברגשות החרדים לכפיית ריקוד השקים?

  5. מני זהבי הגיב:

    אור: "תוכל לספק עילה יותר טובה מפגיעה ברגשות החרדים לכפיית ריקוד השקים?"

    השאלה היא, טובה בעיני מי. אחד ממאפייני היסוד של אדם בעל השקפה ליברלית הוא היכולת להבליג על פגיעה ברגשותיו ובערכיו כל עוד אין מדובר בפגיעה חמורה. שלילת יום מנוחה שבועי מעובדים היא, בעיני, פגיעה חמורה (למרות שאולי אינה כל-כך חמורה בעיני המעסיקים). שלילת האפשרות לרקוד בטקס חנוכת גשר מרקדניות של להקה כלשהי, איכותית ככל שתהיה, אינה פגיעה חמורה בעיני (ואולי מצווה בעיני החרדים, אם כי אני לא לגמרי מבין מדוע)
    אגב, גם את העובדה שקבעו ל"מחולה" פרק-זמן מוגבל להופעה אפשר לראות ככפייה. יכול להיות שהכוריאוגרפית של הלהקה או הרקדניות לא היו מרוצות מהגבלת הזמן שהוטלה עליהן. העניין הוא שהנושא הזה הוסדר עוד בשלב ההכנות המוקדמות למופע. גם את נושא הלבוש היה צריך להסדיר באותו מועד

  6. "שלילת האפשרות לרקוד בטקס חנוכת גשר מרקדניות של להקה כלשהי, איכותית ככל שתהיה, אינה פגיעה חמורה בעיני (ואולי מצווה בעיני החרדים, אם כי אני לא לגמרי מבין מדוע)"

    הפגיעה אינה ב"מניעת ההופעה". למעשה מוטב היה למנוע את ההופעה כליל מלתת גושפנקא לרעיון העוועים של כיסויי הראש והביגוד המיותר. זו פגיעה לא פחותה בכבוד האנושי הבסיסי של הילדות הללו מאשר לכפות על אדם שחור לצבוע פניו ללבן כדי לא לפגוע ברגשותיו של גזען מטונף.

טראקבקים/פינגבקים

  1. אנא בכוח או: המלחמה הטובה - מלחמת אזרחים בפתח » בלוגיקה