בנימין נתניהו מתחבט בימים אלה באופן שבו ירכיב את ממשלתו, אחרי שהואכל מרורים על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הממשלה הצפויה לקום – על פי הדיווחים כרגע, או ליתר דיוק על פי הספינים – תכיל 25 שרים: ראש הממשלה, שישמש גם כשר החוץ, ועוד 24 מהם. אם אכן כך יהיה, יאיר לפיד יהיה ראוי ללא מעט בוז. הוא התחייב ל-18 שרים. 25 שרים זה קרוב יותר ל-30 מאשר ל-18. זו מה ששווה ההבטחה העיקרית של לפיד. אבל זה בסדר: נוכל ללעוג לו בזמן שהוא יעשה את מה שהבלוג הזה חזה שיעשה, יעביר את קולות אנשי המחאה לימין הכלכלי, ויחסל עוד יותר את מה שנשאר ממעמד הביניים, אותו התיימר לייצג. הוא יצחק כל הדרך אל הבנק, אנחנו נבכה כל הדרך אל האוברדראפט.
נתניהו מוצא את עצמו במצב בעייתי מהרגיל. הוא הצליח לכווץ את המפלגה שלו בכשליש, ועכשיו הוא צריך לחלק לאנשי הליכוד תיקים. הללו, כך פורסם בשלל אתרים, כבר מאיימים ב"אינתיפאדה," לא פחות. כדי לתקן את הבעיה, צפוי נתניהו לחלק לא מעט תפקידי סגני שרים – על אלה, שמיותרים לא פחות משרים ללא תיק או ל"פיתוח אזורי" ו"איומים אסטרטגיים," לא אמר לפיד דבר – אבל הריב על כל תפקיד שר מתחמם.
אחת השרות שנאחזות בציפורניים בתפקידה היא לימור לבנת. האשה הראשונה ברשימת הליכוד, ציפי חוטובלי – מקום 15, דרך אגב – דורשת כעת לקבל תפקיד שרה במקומה, כשהיא מציינת שהיא הגיעה למקום גבוה יותר ברשימה. חוטובלי היא מהטיפוסים הדוחים ביותר שברשימת הליכוד, שזה חתיכת הישג, והיא כהניסטית כמעט מוצהרת, ועדיין היא עדיפה על לבנת.
לבנת עלתה לכותרות לאחרונה כשהודיעה לאנשי האמנות בארץ שהיא דורשת מהם לצנזר את עצמם ולא ליצור יצירות שמוציאות את דיבת הממשלה רעה. יש להניח שלבנת לא אמרה את הדברים במקרה; הם נאמרו כדי להפעיל לחץ על נתניהו לא להשאיר אותה בחוץ. הם נועדו לקרוץ לגרעין הקשה של הליכוד, שיותר ויותר הוא גרעין של מתנחלים, שהיא משלהם, למרות היציאות שלה נגד הפייגלינים.
צריך לזכור: ההיסטוריה של לבנת, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היסטוריה של בריונות ושרלטנות. היא עלתה לכותרות לראשונה בסוף שנות השמונים, כשהתפרעה בהופעה של תיאטרון שלא מצאה חן בעיניה ושיבשה אותה. אחר כך, בשנות התשעים, היא התפרסמה בכך שסטרה למפגין שמאל שאמר לה דברים שלא מצאו חן בעיניה. זה בפני עצמו צריך היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, אבל זה לא קרה. יתר על כן: לא רק שזה לא קרה, רוב הציבור אפילו לא מודע לזה. חוסר הזכרון של הציבור הוא מה שאפשר לה, אחרי הפיגוע בשוק מחנה יהודה, לשקר במצח נחושה ולומר ש"מעולם לא אמרנו שמדיניות הממשלה קשורה לפיגועים", כשהיא יודעת שאף אחד לא יזכור איך היא וחבריה האשימו את ממשלות רבין ופרס, פעם אחר פעם, בכך שמדיניותם קשורה לפיגועים.
מאז כיהנה לבנת בשורה של תפקידים, למרבה הזוועה כשרת החינוך וכשרת התרבות (נתניהו היה צריך לפצל את התפקידים), כשאי אפשר לתאר את הכהונה שלה אלא כנזק מתמשך לאנשים שעליהם היא הופקדה. אם יש לה תרומה לחינוך הישראלי, היא כנראה מפוקפקת: לבנת ניסתה להפוך את ההרפתקן והבוגד האמריקאי ג'ונתן פולארד לדמות מופת לילדי ישראל. שוב, מה לא עושים כדי לקושש קולות במרכז הליכוד. כדי לחשוב על פוליטיקאי שהסב נזק כמוה ולא הועיל לאף אחד בדבר, צריך כנראה לחזור ליורם ארידור. 30 שנה אחורה. זה מרשים.
במסגרת השחיתות העולצת של הליכוד, הצליחה לבנת – שבתקופתה כשרת חינוך קוצץ תקציב החינוך יותר מעשר פעמים – להעביר סכומים גדולים דווקא לעמותה שבראשה עמדה אמה, שולמית לבנת. האחרונה שתתה חלק ניכר מהתקציב שהועבר לעמותה כמשכורת – בין 73,116 לשנה ל-112,000 לשנה. במקביל, הצליחה חברה שלגמרי במקרה נוהלה על ידי אליחי הניג, ברנש שבלי שום קשר לכלום היה נשוי בשעתו ללבנת, לשים יד על נתחים מתקציב משרד החינוך. מה יש לומר, דמות מופת.
עם קצת מזל, הבוחר הישראלי הצליח לפחות בדבר אחד: על ידי צמצום מספר השרים של הליכוד, הוא ישים קץ לקריירה הממשלתית של לבנת. מותר לחלום, לא?
ועוד דבר אחד: הבלוג של "יש דין" עבר מתיחת פנים, והוא נקרא מעכשיו "אירוע נקודתי." אם הבלוג הזה לא מדכא אתכם מספיק, כנראה ש"אירוע נקודתי" יעשה את העבודה. (חלק מ)מה שרציתם לדעת על הכיבוש ולא העזתם לשאול.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות