1.
בשנים האחרונות נראיתי קצת כמו ג'ואל גריי ב"קברט", שר שיר אהבה לגורילה. "If you could see her through my eyes," הוא שר, מונה את מעלותיה*. חשו כך, נדמה לי, לא מעט אמריקנופילים אחרים, בעיקר באקדמיה ובשמאל. הקליפ הזה של The Decemberists מצייר היטב את דמות הגורילה. אמריקה, הדמגוג רבוע הלסת.
ולך תסביר. נסה להגן על "המולדת השניה", כניסוחו הקולע של יוסי, כאשר זו פותחת מחדש את הגולאגים, ומענה ורוצחת. ואז בא אובמה, ונזכרתי. אמריקה. לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל מה שהיא יכולה להיות.
* ביוטיוב, משום מה, אפשר למצוא רק גרסה חצי-מדובבת לספרדית, שקוברת את הפואנטה, או את הביצוע הרע של "קברט 2000"
2.
הדרך הטובה ביותר לפספס את מה שקרה כאן היא לקרוא את המאגנום אופוס של ניוזוויק. כתבי העיתון זכו לסקר מקרוב את הקמפיינים של כל המועמדים, לאחר שהבטיחו שהדברים יפורסמו רק בתום הבחירות. שבע כתבות ענק, והפואנטה היא "אובמה ניהל קמפיין מעולה". הוא השתמש באינטרנט, הוא הוציא את הצעירים, הוא ניצל את המשבר הכלכלי, והוא לא סטה מהמסר.
הכל נכון, אך דהוי כל כך. מתי התחלנו לחשוב בשיווקית? איך קרה שזה כל מה שנלקח מהבחירות האלו? אנשים לא הצביעו לאובמה בגלל שהוא ידע לנהל קמפיין. הם הצביעו לו למרות זאת. אנשים עברו מדלת לדלת, חיכו שעות בתור לקלפי, בכו. והם עשו זאת כי מאחורי סיסמת ה-"Hope" הם ראו אדם. ואיכשהו, אפילו מאות סטיקרים, עשרות נאומים זהים, לא הצליחו לטשטש את פניו.
3.
קשה לומר שעקבתי אחרי הבחירות מתחילתן. קיבלתי מדי פעם עדכונים טלפוניים מיוסי, אבל התמדתי בעצלותי הנרגנת. ואז, מתישהו באמצע הפריימריז של הדמוקרטים, העלו ב-3quarksdaily פוסט. כותרת המשנה היתה "במקרה שטרם ראיתם זאת, אובמה על גזע באמריקה".
עכשיו,quarksdaily3 הוא לינק-בלוג מוצלח, אבל הוא עוסק בדרך כלל במדע, פילוסופיה וספרות. לא בדיוק המקום שאתה מצפה לפגוש בו פוליטיקאים נואמים. לחצתי על פליי.
אלו היו ימי ג'רמיה רייט, הכומר האבסורדי של אובמה. ציטוט מאחת הדרשות שלו, "God Damn America", רץ בלופ נורא בתחנות הטלוויזיה. במקום להשליך את רייט, אובמה נאם.
הוא לא ייפה את האמירות של רייט או הכחיש שהכיר אותן. הוא עמד על הפודיום, ובמשך 37 דקות דיבר על יחסי גזעים באמריקה. נאום ארוך, כן, מורכב. הוא דיבר על התסכול השחורים בארה"ב, שהפך למרירות, ואז, באותה נשימה, דיבר על לבנים שאיבדו משרה לשחור בשל אפליה מתקנת. הוא דיבר כמו אדם. לכן העלו אותו ל-quarksdaily3, לכן רייט ירד מסדר היום, לכן הוא ניצח.
4.
היה שם עוד משהו. כצפוי, אובמה גינה את רייט. בפי כל פוליטיקאי אחר, זה היה מסריח מזיעת סקרים ואימת אלקטורים. לא כאן. אובמה סירב לגנות את רייט על זעמו. הוא גינה אותו על משהו אחר, על שאיבד אמון באמריקה. רק אז הבנתי למה "Hope" היא יותר מסיסמה ריקה. בעצם, Hope זה בדיוק מה שלא הצלחתי לנסח כל השנים ההן, אמריקה כפי שהיא יכולה להיות.
5.
נאומים אינם מדיניות, אני יודע. אני מקווה, מאמין, שיודעים זאת גם רבים ממצביעי אובמה. אבל, שלא כבעבר, כבר איני שותף לבוז שחשים רבים כלפי רטוריקה. אבל דמוקרטיות מקיימות בתוכן סתירה מובנית. הן דורשות את התגייסות האזרחים – לדעת, להצביע, להתנדב – ובה בעת שוחקות את האמון שהוא בסיס ההתגייסות הזו. קשה אחרת במערכת שבנויה על פשרות. נאומים אינם מדיניות, אבל הם דרך להתגבר על הסתירה הזו.
הנאומים של אובמה חשובים. "We coach little league in the blue states and, yes, we've got some gay friends in the red states," הוא אמר כבר ב-2004, בנאום שלו בוועידה הדמוקרטית. הוא גרם לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים יותר, ליצור "איחוד מושלם יותר".
משהו מוזר קורה כשאתה תולה באנשים תקוות. חלקם משתדלים להגשים אותן. זו משמעות הניסוי האמריקני, הרגע ההוא שבו, בניגוד לכל היגיון, עם החליט לשלוט על עצמו. בגלל זה אובמה חשוב. הוא גרם לאנשים לחזור ולהאמין בניסוי הזה. והניסוי הזה, כולו, הוא אמונה בבני אדם.
6.
לא אחדות המסר קנתה לאובמה את הניצחון, אלא סוג המסר. פרנק ריץ' כתב זאת יפה. במשך שמונה שנים, הוא כותב, אמרו לנו האנשים שבשלטון שאנו קטנים, עיקשים וטיפשים – קלים לפילוג וקלים להפחדה […] שמענו את ההשמצות הללו על אמריקה בתכיפות כה גבוהה, עד שהתחלנו להאמין בה". אמרו שהצעירים ציניים מדי, שהם לא יצביעו; ואמרו שלבנים לא יצביעו לשחור; ואמרו שאמריקנים לא יתנגדו למלחמה. והנה, אמריקנים התנגדו למלחמה; לבנים הצביעו בעד שחור; והצעירים יצאו להצביע. במשך שנים אמרו לנו שהדור הזה הוא דור ציני. זה לא היה הדור, אלה היו הפוליטיקאים.
לכו לראות מה עשה ביבי לאתר שלו. בליכוד בטח קראו את ניוזוויק.
הפוסט הנ"ל פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של
תגובות אחרונות