בימים הארוכים עד מאד של הפריימריז הדמוקרטיים, שסירבו להסתיים בפברואר ונמרחו עד יוני, כשקמפיין-הזומבי של בילארי קירטע ממדינה למדינה למרות שכבר במארס היה ברור שאין לה אפשרות להפוך לנציגת המפלגה, קיטרו מספר בלוגרים ופרשנים על כך שאובאמה לא מצליח to drive the stake – היינו, לשלוח את קמפיין האל-מתים למנוחת עולמים.

הערפד הישראלי הוא מפלגת העבודה. במשך שלושים שנה מבעתת רוח הרפאים הזו את מחנה השמאל הישראלי בטענה שאי אפשר בלעדיה. מדובר, נזכיר, במפלגה שהביאה לנו את שמעון "סבסטיה" פרס; יוסי "עזוב אותך מרצון העם" ביילין; את חיים "הנשיקה" רמון ורצף קנוניות וויילי-קויוטה שלו עם ש"ס וחרדים אחרים; וכמובן, את הגדול מכולם – את דוחה הבוחרים המהלך, אהוד "מסיר המסכות" ברק, האיש שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' ואחר כך הצליח לשכנע אותנו שדווקא הוא יביא שלום; האיש שדיבר לפני שבוע על המתנחלים כעל "גידול סרטני", ואז אישר עוד כמה התנחלויות – שבועיים לאחר שהורה, כצעד מרתיע כנגד המתנחלים, "לבחון צמצום הסעות ואיסוף אשפה במאחזים לא חוקיים"; האיש שדיבר בסוף שבוע אומלל אחד על "מהפכה חילונית" ביום שישי, צמצם אותה לכדי "מהפכה אזרחית" במוצאי השבת, והרג אותה לחלוטין ביום ראשון; האיש שהבטיח להפוך את העבודה למושכת קולות – ומיהר לשריין מקום דווקא לפואד "בנימין" בן אליעזר, כי העבודה בלי פואד זה כמו כלב בלי קרציות, כי האיש הזה, המשוטט בכנסת מבלי שאיש יודע מדוע בעצם, מזה 24 שנים – יותר מדוד בן גוריון – הוא דמותה העכשווית של העבודה: קבלן קולות שמזמן ויתר על הבוחרים, נטול אידיאולוגיה, נצמד לכסא בכל מחיר.

הפעם, למרבה השמחה, נראה שזהו זה: העבודה בראשות ברק תבעט סוף סוף למשבצת של המפלגה השלישית, או אף הרביעית, בגודלה. אחרי זה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה העתיקה הזו, ולהכניס קצת אוויר נקי למערכת. בכל מערכת בחירות בעשור האחרון היה נראה שיש, איכשהו, הצדקה לקיומה: ב-2006 היתה הבטחת-הסרק של עמיר פרץ, שבכל זאת היה בה משהו חדשני; ב-2003, העז מצנע לומר דברים אמיצים על הצורך בהפסקת סחרור הדמים, והגה למעשה את תכנית ההתנתקות; ב-1999 – ובכן, ב-1999 היה נתניהו בגלגול הראשון שלו, שנראה הרבה יותר גרוע מאשר ברק בגלגולו הראשון. באיזו מהירות הצליח ברק לבזבז את ההישג הזה, אפשר היה לראות שנה וחצי לאחר מכן, כשחלק ניכר מבוחרי השמאל הראו לברק את הלבן בקלפי.

הפעם אין. הפעם אזלו התירוצים. הפעם הגיעה השעה להשליך את ביבר הפוחלצים הזה, פרודיה של גוף פוליטי שכל הסיבות לקיומו אזלו, אל פח האשפה של ההיסטוריה. וכן, הקריאה הזו נכונה גם אם היא מושמעת על ידי עמוס עוז, שב-2001 קרא לאנשים שסירבו להכריע בין ברק ושרון "בוגדים". קואליציית השמאל החדש, שעדיין אין לה שם ונראה שהיא מתכוונת להמלט במהירות שיא מהמותג מרצ, לא נראית כמו מציאה גדולה – כמה חסר שם רן כהן, שדווקא עכשיו החליט לפרוש – אבל אם היא תצליח לארגן לעצמה יותר מושבים מהטראגדיה שהפכה לפארסה, היא תעשה לכולנו טובה גדולה.

אבל לקראת 2012, התאריך הסביר של הבחירות הבאות לכנסת, צריך להתארגן מחדש, כי הקונסטרוקציה של ג'ומס ושות' נראית רעועה מאד ולעיתים משונה מאד (אברום בורג? מיכאל מלכיאור? את מי הם מייצגים?). וצריך לתכנן את התארגנות הזו כבר עכשיו. אסור לתת לבחירות לתפוס אותנו בהפתעה.

(יוסי גורביץ)