מחר ילכו עשרות מיליוני אמריקנים לבחור נשיא.

 

קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.

 

ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.

 

האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.

 

היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.

 

ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.

 

ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ג'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.

 

שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.

 

שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.

 

רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.

 

חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.

 

*          *            *            *            *

 

ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזרית מאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.

 

לא ברור מי היה ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.

 

אבל 2004 איננה 2008.

 

*          *            *            *            *

 

במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.

 

"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.

 

בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.

 

הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?

 

עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.

(יוסי גורביץ)