בחטאם מתו: שני בני "אצולת המתנחלים" שחוסלו ביום שישי הוגדרו על ידי התקשורת, שוב ושוב, כחיילים, וחיסולם תואר כרצח. זה נכון רק בהזיות הפראנויה היהודית החביבות במקומותינו, שבהן היהודי הוא תמיד קורבן.

השניים אמנם היו חיילים – אבל חיילים בחופשה. בנשק שנתן להם צה"ל, הם השתמשו לצרכים שהוא אסר: טיולים ללא ליווי בשטח כבוש. הם לא מתו על משמרתם, אלא מתו כפי שחיו – ככובשי אדמתו של עם אחר.

הם לא "נרצחו": הם היו חברי מיליציה, ראש החנית של הכיבוש, והם ידעו לקראת מה הם הולכים. אני לא מצטייד בנשק כשאני יורד למכולת. מי שעורך "טיול" חמוש הוא פרובוקטור, והטיול הוא צורה של הטלת אדנות – פעולה פוליטית שסכנתה בצידה.

המקרה הוכיח שוב את הצביעות שבבסיס השליטה הישראלית בגדה המערבית: מצד אחד, מתייחסים לשני המיליציונרים כאל שני חיילים שנפלו על משמרתם – ומצד שני, מתייחסים למחסליהם כאל פושעים. אם הם חיילים, מה הפשע בהריגתם?

יצא המרצע: במשך עשור ויותר יבבו באוזנינו דוברי הכיפות הסרוגות, קרעו בגד וחגרו שק, וטענו שאנו חוטאים כלפיהם, שהם דמוקרטים לא פחות מן הציבור החילוני, שהדמוקרטיה היא לא רק של השמאלנים, שבכלל, הדמוקרטיה מקורה ביהדות, ושאר טענות הבל שלמרבה הצער היו מי שהתפתו אליהן.

הבוקר פרסם "הארץ" כתבה על ארגון חשאי, שהקפיד עד כה שלא להיחשף, כדי שלא תסוכל מטרתו: קידום ערכים דמוקרטיים בקרב חובשי הכיפה. המנהלת מודה במפורש ש"אנחנו ארגון שמנסה למכור רעיון שהציבור לא בהכרח מעוניין בו, או לא מרגיש שיש לו חשיבות בעבורו". וזאת במיוחד בקרב המתנחלים, שבעבורם " לתהליך הדמוקרטי יש משמעות של איום קיומי".

עד כה, מדווחים חברי הארגון, הם הצליחו לעורר סבלנות כלפי סתם חילונים. זה נהיה הרבה יותר מסובך כשצריך לשכנע את התינוקות שנשבו שגם לשמאלנים יש זכויות ושצריך להתחשב בהם, וכמעט בלתי אפשרי כשצריך להסביר להם, רחמנא ליצלן, שגם לא יהודים הם בני אדם.

זה המוקש העיקרי, ובו נופלים גם המחנכים הדתיים הליברליים ביותר: לתפיסתם, יש להתייחס ללא-יהודים "בכל זאת" כמי שיש להם צלם אנוש – וזאת ולמרות שהדבר הוא סטיה מעיקר הדין, משום דרכי שלום. "אנחנו לא יכולים להמציא מקורות שונים מהקיימים," מודה המנהלת.

מ.ש.ל.

נספחים: עזמי בשארה לא ישוב עוד לישראל, והוא כנראה יודע למה. אמש הורשע חלפן כספים ממזרח ירושלים בהעברת כספים בלתי חוקית לבשארה, כספים שהועברו ממדינה ערבית שלישית דרך ירדן.

ראוי לציין שההכחשה של בשארה בכל פרשת הכספים היתה רפה מאד. בראיון שהעניק לעיתון הלבנוני אל אחבאר, אמר בשארה במאי 2007 ש "אין ראיות. הם לא הציגו ראיות: לא מאיפה ולא לאן. כנראה שאין. ואם היו כספי תרומות, לבל"ד או לתנועות לאומיות או למוסדות שלנו, לא היינו מעבירים אותם באופן הזה". ואם זה לא הספיק, הוא הוסיף ש" אם המפלגות הציוניות העשירות מקבלות כספים מחו"ל, אנחנו לא מתביישים להעביר תרומות מבלי להודיע עליהן".

אז זהו, שעכשיו יש ראיות. האם זה יחסל את אגדת עזמי ההומניסט הנחוש, הנרדף על לא עוול בכפו? כנראה שלא.

משחקים על זמן: משרד האוצר, למרות כל הטררם בחודשים האחרונים, טרם העביר למשרד הרווחה את הכספים שהתחייב להעביר לטיפול בניצולי השואה. באוצר טוענים שהם עובדים על קריטריונים, מה שיקח קצת זמן. ובאשר לקצבה החודשית שראש הממשלה הבטיח בכל כך הרבה רעש לפני כמה חודשים – החקיקה לא הושלמה.

ימים יחלפו ויהפכו לשבועות. שבועות ייאספו לחודשים, החורף – העונה בה מרבים הקשישים להשיב את נשמתם יחלוף – יתמזג לאביב, ובאביב יצטרך האוצר לטפל בהרבה פחות ניצולים. בקיץ יתקבלו ההחלטות; בסתיו תאשר אותן הכנסת; ובחורף ידחה אותן האוצר, וחוזר חלילה. עד שזה ייגמר.

ומדי אפריל, כמובן, נשבע לעולם לא לשכוח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)