אבל לא זה העניין. בבעיית הממשק תקשורת-משטרה-תרבות טיפלה נעמה כרמי יפה. אני לא מבין, בעצם, מה העבירה פה. החוק הרי לא אוסר על הסטיה הפדופילית עצמה; הוא אוסר על מימושה. והאנשים המסכנים האלה שערוץ 10 משמיד את חייהם לא ביצעו – עד כמה שידוע לי – כל עבירה. הם לא יצרו מגע עם שום ילדה, ובטח לא נגעו בה. אם כבר, המקרה הזה דומה הרבה יותר לתירוץ הנאלח הקבוע של פדופילים: "היא פיתתה אותי". במקרה הזה, זה אפילו נכון. וזו כבר סיבה טובה נגד החגיגה הזו.
אז על איזה סעיף עוצרים את האנשים האלה? "הם חלאות" היא תשובה נכונה ולא מספיקה. כדי לעצור מישהו, צריכה להיות עבירה על החוק, ולא די בסעיף של "היותך אויב הציבור בשעה שהוא מעוצבן". אני כבר רואה את המלכוד הבא: בית המשפט משחרר את החולים הללו, משום שלא בוצעה עבירה – ואז חוטף בראש על כך זה לא מריח טוב.
האח הגדול, אוזנו כרויה: הכנסת אישרה אתמול חוק שערורייתי, שמאפשר למשטרה להקים את מאגר המידע הגדול בעולם המערבי. ואם לא היה די בכך, היא העניקה לכל קצין בדרגת סגן ניצב את הסמכות לדלג על בית המשפט ולבקש פרטי שיחות ואיכון "במקרים דחופים".
כמו במקרה של ועדת לנדוי, שהתירה לשב"כ לענות – סליחה, "להפעיל לחץ מתון" – במקרים של פצצה מתקתקת, החלטה שהובילה לאינפלציה מרשימה במספר האנשים שנחשדו כפצצה מתקתקת גם אם לא ראו בחייהם שעון, גם ההחלטה הזו תוביל בוודאי לפריחה במקרי החקירה " הדחופים". אירונית, ההחלטה על כך מגיעה יום לפני שאנו מקבלים תזכורת על תרבות השקר הפושה במשטרה.
מרתיחה גם העובדה שההחלטה התקבלה ברוב של 35 נגד חמישה. זה חוק חשוב, לעזאזל; איך הוא מוכרע בקולות שליש מחברי הכנסת? למה אין חוקי קוורום בבית הנבחרים שלנו? הרי המספר הזה כמעט אקראי, והוא נותן למשטרה כוח שקשה יהיה לקחת בחזרה אחר כך. ואיך קרה ששלי יחימוביץ' הצביעה בעד?
והחוצפה תשגא: לעירית אריאל היה חבל על כמה זלוטס, אז כשנתבעה לשלם מס שכר, היא הודיעה שאין בכוונתה לעשות זאת, משום שהיא איננה "אזרח ישראלי" מבחינת חוק המע"מ. למרבה הצער, בית המשפט דחה את הטענה, אבל רצוי יהיה להזכיר את זה לעירית אריאל בעתיד – למשל, בעת הדיון על גבולות הקבע של מדינת ישראל; למשל, בפעם הבאה שמתנחלים יטענו שהם שם בגלל " אידיאלים".
הקשקשן: יואל מרקוס נחשב, משום מה, לפרשן מוביל. ואף על פי כן, הוא כתב הבוקר כמה מן ההבלים הגרועים ביותר שפורסמו פה לאחרונה. בהזייתו של מי נחשבים שרון ובוש ל"שני מנהיגים אמיצים, שרצו להביא שלום בינינו ובין הפלסטינים"? מה לשרון ולשלום?
כשמרקוס כותב ש"שרון ביקש לגמול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה, ולהוכיח שישראל מסוגלת לפנות ישובים ויש באופק נתיב להסדר פרגמטי. פינוי גוש קטיף היה אמור להיות מעין מתאבן לפלסטינים להקים את מדינתם לצד ישראל בדרכי שלום", הוא עוסק בסילוף היסטוריה מן הסוג הגרוע ביותר.
שרון הצהיר במפורש ש"לא יהיו נסיגות" אחרי עזה; את פינוי עזה הוא התעקש לעשות תוך התעלמות מהשותף הפלסטיני. למי ששכח, ערפאת – עילת ה"אין פרטנר" של שרון – מת בנובמבר 2004, תשעה חודשים לפני ההתנתקות. אילו רצה שרון ברצינות בשלום עם הפלסטינים, היה לו די והותר זמן למגעים עם ממשלתו החדשה של אבו מאזן. אבל הוא סירב בכל תוקף לכל פינוי בהסכם, וכינה את אבו מאזן בזלזול "אפרוח שלא הצמיח נוצות". ההתעקשות על מהלך חד צדדי, שהעביר למעשה את הרצועה לידי החמאס, היתה הכל חוץ מרדיפת שלום.
הלאה. "נצחון חמאס גרם למלחמת אחים מהאכזריות באזורנו". הלו? האם מרקוס שמע על עיראק, שבה מתים ביומיים יותר מכל סך ההרוגים ב"מלחמת האחים" הפלסטינית? האם הוא יודע מה קורה בסודאן? מה זה הקשקוש הזה?
"הציפיה שירי הקסאמים ייפסק, ותחת זה תהפוך עזה על חופיה היפהפיים למוקד תיירות ומקור פרנסה, התבדו".מי, לעזאזל, חשב שעזה – שיפים חופיה, אכן – תהפוך למוקד תיירות? רק מי שלא הסתכל על תושביה של עזה ועל העליבות שהיא מנת חלקם זה דורות.
וזה פרשן מוביל בתקשורת המיינסטרימית. שיהיה.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות