מאוחר, מאוחר מדי
אחד האנשים המחושבים, הקרים והציניים שבפוליטיקה הישראלית, שני רק למורהו שמעון פרס, מותיר אחריו אדמה חרוכה. נעמה כרמי עמדה יפה על האשליה שבה חי ביילין, כשהוא אומר שהוא "הציל את מרצ".
הבחירות הפנימיות במרצ ב-2004, בהן בחרו אנשי מרצ בביילין על פני רעו הטוב ממנו, רן כהן, פגעו בה פגיעה ממשית, ומכמה סיבות. ראשית, ביילין הוא פחות או יותר האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית (בסיבות לכך אגע מיד); אני יודע על לא מעטים שבחרו שלא להצביע למרצ משום שהוא זה שעמד בראשה, אני ביניהם.
שנית, הבחירה בביילין היתה הוכחה לניתוק מרתיע מהמציאות הפוליטית. צריך לזכור: הימים ימי דמדומי הפיגועים הגדולים, מחבלים מתאבדים עדיין מצליחים לחדור מדי פעם לישראל, הכלכלה התחילה להתאושש מההתרסקות של שנות האינתיפאדה – תוך שהיא משאירה מאחורי מאות אלפי חללים. בנקודה הזו, יכלה מרצ להניף את הדגל החברתי ולהפוך לתנועה רלוונטית, או להמשיך בהזיות ז'נבה, שה"הפגנה הווירטואלית" שלה היתה אחד הדברים הנלעגים ביותר שייצר השמאל הישראלי. היא בחרה בז'נבה ובאי רלוונטיות. פעם היו לה 12 מנדטים. ביילין קיבל אותה עם שישה. הוא מחזיר חמישה.
שלישית, ביילין לא היה חבר כנסת בעת שנבחר. הוא היה חסר כל מעמד חוקי. זה לא הועיל לו, בין השאר משום שהוא חדש זה מקרוב בא במרצ, לאחר שנבעט ממפלגת-האם שלו. הקדנציה שלו ממילא התחילה רע.
וכל זה מחוויר לעומת אישיותו של האיש. לאחר שפואד בן אליעזר חיסל אותו בפריימריז של 2002, הוא ערק מהעבודה למרצ – ומיהר להכריז ש"חזרתי הביתה". אין ספק שביילין היה סמל שמאלי במפלגת העבודה במשך שנים; אבל ההצהרה הזו מעלה תהיות. אם הבית שלך נמצא במפלגה אחרת, מה עשית במפלגת העבודה של סנה ופואד וברק ופרס כל אותן שנים? שימשת כסוס טרויאני, מקדם עמדות של מפלגה אחרת?
אין ספק שיוסי ביילין מבריק. השיחה היחידה שלי איתו היתה תענוג אינטלקטואלי צרוף ונדיר, משפטים שמשלימים זה את זה, ציטוטים משנות החמישים שמושלכים לחלל האוויר ונקלטים מיד. אבל נראה שכמו אנשים מבריקים אחרים, הוא לא כל כך מעריך את האחרים שסביבו. הנחת היסוד שלו, לאורה פעל כל חייו הפוליטיים, היא שהוא יודע מה העם צריך – ומה העם חושב על זה, זה פחות חשוב.
כך קיבלנו את הסכמי אוסלו, שהיו דבר לוגי כל כך – אבל ההגיון הקר לא הביא בחשבון אנשים כמו ברוך גולדשטיין ויחיא עייאש, עם תפיסת מציאות אחרת לחלוטין, זו שחיה במתח משיחי גבוה וזו שתרה אחר הח'ליפות האבודה, זו הנשבעת בשברי רסיסי אורות ובקדושה נסתרת מן העין, וזו שהקוראן הוא חוקתה, הג'יהאד דרכה, השאהידה מטרתה הנעלה ביותר.. הן היו לא הגיוניות; הן לא נקלטו; והן גברו על האינטלקט הצונן, האירופי, הזר בסופו של דבר.
וכשאשליית אוסלו קרסה אל תוך המציאות של גולדשטיין ועייאש, אל המציאות של הקריצות של ערפאת מצד אחד ואלופי צה"ל מצד שני, כשנתניהו עמד לנצח ב-1996, הפציר ביילין בפרס להעביר כמה שיותר שטחים לידי הרשות. אחר כך לא נוכל, אמר. כלומר, הוא הכיר בכך שהרצון העממי דחה את תכניתו, אבל לא היה די בכך כדי להביא אותו לקבל את רצון העם. השלום היה חשוב מן הדמוקרטיה.
והרי זה כל סיפור אוסלו בקליפת אגוז: בוז לרצון העממי; שטיקים; קריצות; שקרים לכנסת; שוחד לפליטים פוליטיים; הריסת המרקם הדמוקרטי כדי לקדם את אשליית השלום. אשליה – מפני שרבין ופרס לא היו חזקים דיים כדי להסיר התנחלויות, ומפני שערפאת לא היה חזק דיו כדי לשבור את האחים המוסלמים. תוצאת השקרים הללו היתה הריסת מחנה השלום בשני הצדדים: הפלסטינים לא קיבלו מדינה ולא הסרת התנחלויות, הישראלים לא קיבלו שקט, והעם בשני הצדדים איבד את האמון בהנהגתו.
לכל זה נוספה תחושה אינסטינקטיבית בקרב העניים שהשלום הזה בעצם לא יקדם אותם: התוצאה הראשונית שלו היתה העברתם של מפעלים מישראל לירדן, וכריתת מטה לחמם של ישראלים רבים. לא היה "דיווידנד שלום"; היה רק תשלום. הצמיחה, כבר אז, הוגבלה לסקטורי ההיי-טק והפיננסים.
ביילין, ששימש כסמן הימני במרצ מבחינת תפיסתו החברתית, לא הבין את הבעיה. הוא לא הבין את הקשר בין אי שביעות הרצון הכלכלית ובין התחושה – שעליה רכב היטב בנימין נתניהו – שהשלום הבעייתי מאד משרת רק את האליטות.
ואחר כך היתה יוזמת ז'נבה. הפעם גירד ביילין את גבולות הבגידה: אדם חסר כל מעמד רשמי בציבוריות הישראלית – לא שר, לא חבר כנסת – ניהל משא ומתן עם שר של רשות, שלכל דבר ועניין היתה נתונה במלחמה עם ישראל. במדינה דמוקרטית, יש רק גוף אחד המוסמך לשאת ולתת: הממשלה הנבחרת. ביילין עקף אותה בגסות, וחתר תחת עמדתה – השגויה, לדעתי, אבל זו עמדתה והיא הממשלה, וזה היה מעשה שלא ייעשה.
רן כהן הוא כל מה שביילין לא. הוא מחוספס, ישיר, מלא חיות. הוא הדרך שהשמאל הישראלי יכול היה ללכת בה, ולא הלך. ראיתי אותו עולה בקפיצה על במה, בחדר מלא מלמולים קלושים של דעיכה, ומשנה את האווירה בכמה משפטים ברורים וקצרים. אולי הוא יוכל להפיח רוח בעצמות היבשות הללו.
אולי.
ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.
(יוסי גורביץ)
אני יודע על כמה אנשים שלא יצביעו למר"צ אם רן כהן יעמוד בראשה, אני ביניהם. מפחיד אותי לחשוב שמר"צ, התנועה שהוקמה על "תניף את הדגל החברתי" ונפנף את הדגל החשוב יותר, בעיני, שהוא דגל זכויות האדם והליברליזם. עצוב יהיה לראות את המפלגה הזאת מביאה עוד ועוד חוקים כמו "חוק הדיור הציבורי" ונהפכת לש"ס חילונית.
על ביילין אפשר להגיד הרבה דברים אעים, בשורה התחתונה, מדובר ביועץ מבריק, שכמו תמיד, הרגיש שהתפקיד הזה קטן עליו, ועבר לתפקיד שלא מתאים לא, תפקיד הפוליטיקאי והמנהיג (גם כאן עובד העיקרון הפיטרי). מצד שני, חייבים להודות שההשפעה של ביילין על החברה הישראלית, היא כמעט חסרת תקדים, יחסית לכוחו המוגבל. בתור סגן שר הוא הצליח לשכנע את השר, ראש הממשלה, הכנסת והחברה הישראלית כולה שכדאי לחתום על הסכם אוסלו. ואחר כך, כשהיה חסר מעמד ציבורי, וחסר תמיכה כמעט, הצליח להרעיש עם הסכם ז'נבה, ולמעשה לגרום להתנתקות.
למר"צ כבר מזמן אין 12 מנדטים. בבחירות האחרונות גם 5 זה השג סביר. זה לא שהעבודה קבלה 40. בסופו של דבר מר"צ תמיד היתה קואליציה של אידיאולוגיות, וביילין תמיד היה חסיד קיצוני של השמאל המדיני, השמאל שמאמין שהמטרה היא "שלום". מר"צ תמיד תהיה הלווין של העבודה, זה התפקיד שלה, זה המיקום שלה, ולכן כל הפוליטיקאים בעבודה רואים במר"צ בית שני, וההפך. להגיד שהסכם ז'נבה מגרד את גבולות הבגידה זאת באמת דמגוגיה.
השאלה היא האם למרץ הייתה אפשרות אחרת ב2004. אחרי עזיבתם של כל הheavy weights שלהם – לא רובינשטיין, לא שריד, לא אלוני – נשאר להם רק פוליטיקאי צמרת אחד שהגיע זה מקרוב, יוסי ביילין. הם לא ידעו עד כמה בדיוק הוא לא יכול להנהיג מפלגה, אבל אני חושב שהם ידעו שלרן כהן לא היה את המשקל הציבורי לעשות את זה, ואני לא חושב שיש לו את זה גם עכשיו. אני לא בטוח גם אם לאורון יש את המשקל הזה. בניגוד למרץ של 96 או של 99 או של 2003, במרץ של 2004 היה – אם אני לא טועה – רק שר לשעבר אחד, שלא לדבר על שר בכיר לשעבר; רק דמות מעצבת דעת קהל אחת, וזה היה יוסי ביילין. אני חושב שעצם העובדה שרן כהן הצליח ליצור התמודדות ראויה, נבעה מהעובדה שמצביעי מרץ חששו מביילין, שמעולם לא עמד בראש. אבל בסופו של יום, לא הייתה להם ברירה.
ואני לא חושב שמרץ הולכת להשתקם כשביילין יילך. כי משנודע שביילין לא מסוגל למשימה, לא נותר איש שיכול לה.
לגבי הסכם אוסלו:
בראייה לאחור, הדבר הכי חשוב לגבי הסכם אוסלו הוא איך הוא שינה (או לא) את דעת הקהל בשני הצדדים. האם הוא היה (ויהיה) הסמן העיקרי ש'אפשר לעשות שלום', הוא שהוא היה (ויהיה) הסמן העיקרי ש'שלום תמיד ייכשל'. לדעתי, אין לנו עדיין מספיק פרספקטיבה היסטורית כדי להבין מה התשובה במימד הלאומי (ישראלי ופלסטיני). בטווח הקצר מאוד של 14 השנים האחרונות, בציבוריות הישראלית, נראה לי שאוסלו נתפס בצורה שונה מאוד בתקופות שונות וחלקים שונים של העם, אבל בעיניי מדריד ואוסלו על כל חסרונותיהם הם המגמה ולא היוצא מן הכלל.
יוצא לי יותר מדי להגיב באמירה, "שלא תבינו לא נכון אני… אבל…". עוד פעם.
אני לא תומך \ חובב של יוסי ביילין. אבל השיחות עם האויב, בזמן שמדיניות הממשלה אסרה עליהן, אינן יכולות להיחשב חתירה. זה נסיון כנה וישיר… טוב נו. נסיון לדבר. שום דבר ממה ששני המנהיגים האלה החליט, לא יכול היה להפוך להסכם, לולא הסכמת העם. אפשר לקרוא לזה "לחקור את השטח". נסיון להבין מה יקרה אם נדבר עם הצד השני. אני לא הייתי מהסס לעשות בדיוק אותו הדבר, לו הייתי חושב שבידי יש פתרון. זה שאנחנו לא אוהבים את הפתרון של ביילין לבעיה הזו, זה עולם אחר. זו לא סיבה לרפות את ידיהם של כל כך הרבה ישראלים שרוצים שלום, ואולי לאחד מהם הפתרון.
"אני לא תומך \ חובב של יוסי ביילין. אבל השיחות עם האויב, בזמן שמדיניות הממשלה אסרה עליהן, אינן יכולות להיחשב חתירה. זה נסיון כנה וישיר… טוב נו. נסיון לדבר. " אם ביילין היה מנסה לדבר עם אישיות פרטית, היה צדק בדבריך. אבל הוא נשא ונתן עם נושא תפקיד רשמי של הרש"פ, שר מטעמה. זה הבדל קריטי. לאזרח מותר לדבר עם אזרחים אחרים. רק לממשלה מותר לשאת ןלתת עם ממשלה אחרת.
התגובה האחרונה היא שלי.
– אם אין קמח אין צבא ואין מדינה.
= בעיני ההתעסקות של ביילין בשלום לבדו היא סוג של ספין בלתי מוסרי.
הירידה של מרץ והעבודה היא ענין דמוגרפי. לא ביילין לא אורון ולא רן כהן יוכלו לשנות דבר בענין הזה.
בקשר לכשלון של אוסלו, הגם אתה ברוטוס? פושעי אוסלו לדין?
"בקשר לכשלון של אוסלו, הגם אתה ברוטוס? פושעי אוסלו לדין?" לא צריך להסחף – כל מה שנעשה, נעשה בסמכות ממשלה חוקית, ולא היתה עבירה פלילית – אבל אני חושב שכל המעורבים, במיוחד ביילין, היו צריכים לפרוש מהחיים הציבוריים.
עראפת לא רק לא היה חזק דיו כדי לשבור את האחים המוסלמים , אלא שהטרוריסט בנשמה הזה לא בדיוק רצה בכך .
חדל דמגוגיה סמולנית המנסה להטיל אשמה דו צדדית במשקל שווה לחלוטין .
לגבי עזיבתו של דוקטור ביילין את מרץ , הרי שבכך יתקיים מאמר חז"ל , פיזור רשעים הנאה להם והנאה לעולם .
קנייבסקי, אם אתה מתכוון למשפט (הנפלא) "מותם של רשעים מנוחה להם ומנוחה לעולם" כדאי שתחזור בך.
אם אתה מתכוון למשפט אחר, כדאי שתגיד לנו מאיפה הוא כדי שנחכים.
לאמיר .
זה מהמשנה , סנהדרין , ח' , ה' .
יתכן שהמשפט שציינת הוא פראפראזה .
ראשית אודה לך יוסי על פרשנות המציאות הישראלית האיכותית והרחבה ביותר שנתקלתי בה עד היום. אני לומד ממך המון. וזו תגובתי הראשונה לך אחרי שנתיים של קריאה דוממת.
אתה כותב על יוסי ביילין שהוא אנטי דמוקרטי ומביא כראיה מוחצת את העובדה (בהנחה שזו אכן עובדה) שהוא ניסה לשכנע את פרס להעביר לשליטת הפלסטינים מה שיותר שטחים, גם כשידע שהציבור מתנגד לכך ופרס הולך להפסיד. זה מעורר אצלי אי נוחות רבה משני טעמים:
– אתה מתעלם – אמנם כמקובל במקומותינו, אבל זה לא תירוץ שאתה מעוניין להשתמש בו – מכך שישראל אינה דמוקרטיה, כי אם דמוקרטיה מדומה. כל שנות קיומה היא שלטה באוכלוסיה ערבית גדולה בשלטון צבאי (מלבד חצי שנה ב-66-67). רוב שנותיה היא כובשת אוכלוסיה שאין לה שום יכולת עיצוב של גורלה והשתתפות במנגנון השלטון, ומקיימת למעשה משטר אפרטהייד קיצוני בחריפותו במסגרת השטח שנמצא תחת ריבונותה. האם בנסיבות הללו ניתן לדבר בהתחסדות על פגיעה בדמוקרטיה הישראלית? האם השאיפה לסיים את הכיבוש אינה הצעד המתבקש ביותר שכל שוחר דמוקרטיה אמיתי מעוניין לעשות? איני טוען שאם אכן ייעץ ביילין מה שייעץ הוא עשה בהכרח בחוכמה, אבל מוזר להאשים אותו בחוסר כבוד לדמוקרטיה.
– בדמוקרטיה ייצוגית, בניגוד לאחותה הישירה, מנהיגים נבחרים גם כדי לקדם אינטרסים שהציבור לאו דווקא בשל להם. ניתן לראות בזה אחד מיתרונותיה לאור העובדה שרוב האנשים, מה לעשות, סתומים כשזה מגיע לדעות כלליות על העולם והטוב הכללי. אם האפשרות להפציץ את עזה הייתה נמסרת ישירות לאזרחי ישראל (נניח באמצעות מנגנון אמין להצבעה באינטרנט) ניתן להניח שהאימפולסיביות ההדיוטית הייתה דוחפת את ישראל לבצע פשעי מלחמה נאציים שיזרזו את התאדותה ממפת המזרח התיכון. מכאן ניתן לגזור יתרון חשוב של הדמוקרטיה הייצוגית: הציבור מטומטם ולכן הציבור בוחר אנשים חכמים שיחשבו ויחליטו בשבילו. מצטער על הסגנון הבוטה, אבל (אם) זו האמת (אז היא צריכה להיאמר). מדינאי אמיץ יכול לקחת על עצמו אחריות לקדם מהלכים לא פופולאריים, אך מרחיקי ראות. כל פוליטיקאי עושה את זה, זו מהותה הכוחנית של הפוליטיקה.
חגי, ההקבלה האוטומטית בין חוכמה לרעיונות שמאל מקוממת. ההנחה שקיימת קבוצת אנשים מצומצמת שרק הם ראויים לקבוע את עתיד המדינה ושכל השאר הם חסרי בינה פוגעת.
אגב, גם קיים מרחק אדיר בין "העברת שטחים לפלשתינאים" על רקע טרור לבין "פשעי מלחמה נאציים" שיובילו להתאדות ישראל.
קנייבסקי – תודה.