המיתוס הישראלי המקובל, מימי שרון והלאה, הוא שישראל עזבה את רצועת עזה ומאז אין לה שום אחריות למה שקורה שם. דו"ח של עמותת גישה שיצא השבוע (זהירות, PDF) מעמת את התפיסה הזו, שחביבה כל כך על היבבנות הישראלית ("יצאנו משם, אז מה הם רוצים מאיתנו") עם המציאות הבעייתית הרבה יותר.

לעזתים, כולם יודעים, אין שליטה על התחום האווירי שלהם. ישראל השמידה את שדה התעופה הקטן שהיה שם בתחילת העשור הקודם, ומאז הוא לא נבנה מחדש. אי אפשר לצאת או להכנס לרצועה בדרך האוויר, וכלי טיס ישראלים נמצאים בתחום האווירי ללא הרף – תושבי הרצועה מתלוננים דרך קבע על רעש הטרטור של המל"טים.

על חופש התנועה הימי של תושבי הרצועה מיותר, בעקבות המרמרה והמשטים האחרים, להרחיב את הדיבור. מה שמעניין בכל זאת היא העובדה שהמצור הימי הנוכחי דומה באופן חשוד לזה שכבר היה על הרצועה קודם לנסיגה הישראלית ממנה (עמ' 12), שאז תורץ ב"תפיסה לוחמתית."

ישראל שולטת על המעברים הקרקעיים לרצועה, ומונעת קשר בינה ובין הגדה המערבית. על מניעת העברת הסחורות לרצועה, מהכוסברה המפורסמת עבור בקיווי וכלה בשוקולד, נכתב המון. מה שלא מקבל תשומת לב ראויה הוא העובדה שישראל מונעת את היצוא העזתי – וכאשר היא מחליטה אילו סחורות יצאו מעזה (ובעיקר לאיחוד האירופי וישראל, לא לשוק הטבעי של הרצועה, הגדה) היא בעצם קובעת אילו סחורות יש טעם לייצר בעזה. העובדה שההחלטה הזו יכולה להשתנות שרירותית גם היא מהווה שיקול, מבחינת היזם העזתי המתחיל: האם היית נכנס לחובות כדי להקים מפעל, כשיש סיכון של ממש שבהחלטה חד צדדית של עמוס גלעד כל ההשקעה יורדת לטמיון?

תאמרו, שיעבירו סחורות מהצד המצרי. לא מעשי, מכמה סיבות. קודם כל, השוק בסיני קטן מלהכיל את התוצרת העזתית, שבשל השליטה הישראלית מאז 1967 היא בעיקרה חקלאית. יתר על כן, לישראל יש שליטה מוחלטת במאגר האוכלוסין הפלסטיני: פלסטיני לא יכול לקבל תעודת לידה, או אישור נישואין, אלא אם ישראל הסכימה לכך. וחלק מהסכם המעברים שעליו חתמה ישראל עם מצרים, קובע שאיש אינו יכול לעבור מהרצועה לשטח המצרי אלא אם הוא מצויד בדרכון – ודרכון הוא יכול לקבל רק בהסכמה ישראלית. הסכם המעברים גם אוסר בפועל על יצוא סחורה מהרצועה למצרים (עמ' 14) ועל יבוא ממצרים לרצועה. אם המצרים יפרו את ההסכם, ישראל – בצדק – תתלונן על כך שהיא מפירה אותם; אבל כנגד הפלסטינים, היא מנסה לנופף באלה המילולית הזו: לכו למצרים, ולא משנה שאסרנו על זה.

ישראל שולטת גם על החשמל לרצועה, כחלק ממדיניותה רבת השנים – מאז 1967, פחות או יותר, מדיניות שהופעלה גם בגדה – למנוע תיעוש של השטח הכבוש, כדי שלא יוכל להתחרות בישראל. לשליטה הישראלית על אספקת חשמל (שמתבטאת גם בהפצצת מתקן יצור החשמל היחיד ברצועה) יש השלכה ניכרת גם על טיהור השפכים ברצועה; המתקנים הללו זקוקים לחשמל, ויש סיבות להניח שהם לא מקבלים מספיק (עמ' 18-19). ישראל שולטת גם על התקשורת העזתית (כמו גם על זו של הגדה), משום שהתקשורת שם עוברת דרך הרשת הישראלית בכבל התת מימי (עמ' 20). ישראל שולטת גם על התדרים שמקבלות חברות סלולר פלסטיניות.

הנקודה הגרועה מכל היא העובדה שישראל עדיין שולטת, פיזית, על חלק ניכר משטח הרצועה: היא הקימה "אזור חיץ", ברוחב של 300 עד 1.5 קילומטרים אל תוך תחום הרצועה, שכל הנכנס אליו מתחייב בנפשו. בין ינואר 2009 לאוגוסט 2010, הרגו חמושים ישראלים 22 עזתים ופצעו 146 מהם בשל כניסה ל"אזור החיץ" הזה (עמ' 16). מי שחושב שכל מעשי ההרג האלה מוצדקים, מוזמן להתבונן בתקרית הירי אתמול בבוקר, בה צדו חמושי צה"ל מתנחל מפני ש, אה, היה נדמה להם שהוא עשוי היה להוות להם סכנה, וזאת מבלי שטרחו להעמיד מחסום כמו שצריך. כשזה קורה לישראלים, קמה זעקה – וכשזה קורה לפלסטינים, דובר צה"ל מוציא הודעה שהם "פרצו מחסום" והנושא יורד מהתקשורת. יש יסוד טוב להניח שההרוגים ב"אזור החיץ" הם חקלאים בחלקם הניכר – משום שהוא תופס 17% משטח הרצועה, ובכלל זה שליש מהשטח החקלאי שלה (עמ' 16). נאמר זאת שוב: ישראל הקפידה לוודא שרצועת עזה תשאר כמעט ללא תעשיה וכמעט רק עם חקלאות – והיא הפכה את הכניסה לשליש משטחי החקלאות ברצועה לעבירה שעונשה מוות. לא שזה צריך להפתיע מישהו: לישראל יש היסטוריה ארוכה של ירי על חקלאים שמנסים לשוב לאדמה שהיא החליטה שהיא כבר לא שלהם. פעם היא קראה להם "מסתננים", היום היא מנסה לשכנע אותנו שמדובר במחבלים.

אז כן, אין מבני שלטון ישראלים במרכז רצועת עזה, ואין – בדרך כלל, אלא אם עולה הרצון בפני צה"ל – כוחות ישראליים ברצועה, אבל לטעון ששליטה ברמה כזו כזו היא "סוף הכיבוש", זה ישראבלוף במיטבו.

(יוסי גורביץ)