לפני מספר שנים, לא הרבה אחרי "עופרת יצוקה", שמעתי הרצאה של תושב שדרות. איש מבוגר, גוץ, עם כרס הולמת ומצגת פאוור-פוינט מחורבנת. "עופרת יצוקה לא נועדה להגן על שדרות," הוא טען. "אתם יודעים איך אני יודע את זה? אהוד ברק אמר זאת במפורש – מבצע עופרת יצוקה נועד להוציא את אשקלון מטווח הקסאמים. אשקלון, לא שדרות".

אני לא יודע אם הוא צדק בנוגע למטרות המבצע. אני לא יודע מה רצו ברק או אולמרט. אבל הוא צדק בנוגע למסקנה הסופית – עופרת יצוקה לא הגנה על שדרות. היא גם לא הגנה על אשקלון. ועכשיו גם באר שבע. רק עוד סיבוב לחימה.

ואני זוכר עוד משהו מההרצאה הזו – תמונה של גן משחקים ולידו בטונדה. במקרה של "צבע אדום" ההורה צריך לתפוס את הילד ולרוץ לבטונדה. יש לו 30 שניות לעשות זאת. "ואם יש לך שני ילדים?" הוא שאל. זו לא שאלה היפותטית, לדבריו. הוא הכיר מישהי שעזבה את שדרות בדיוק אחרי שהיא נאלצה לבחור.

[]

אני לא יודע איך זה לחיות בשדרות או אשקלון או באר שבע. אני מכיר כמה אנשים שגרו באזור, כמה אנשים שגרים עדיין. כשמאלני, ועוד אחד שעובד ב"גישה", ארגון שעזה היא עיקר עיסוקו, יצא לי לשמוע לא פעם על הניתוק שלי. למה לא הפגנתי עבור שדרות. מה עם זכויות האדם של תושבי שדרות?

וזו שאלה טובה, בסך הכל, ואולי הייתי מוכן לקבל אותה לו המדיניות הנוכחית היתה מסייעת במשהו. "עופרת יצוקה" לא הצילה את שדרות. גם המבצע המתוכנן הבא לא יעזור. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת במפורש – ישראל הקריבה את שדרות ואשקלון. בין אם מאין-אונים ובין אם בכוונת מכוון, שדרות היא הצדקת המדיניות באמצעים אחרים.

כי הנה, יעקב עמידרור, האיש שמינה ראש הממשלה לראש המועצה לביטחון לאומי, כמעט ואומר זאת במפורש. במאמר ארוך (PDF) למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מסביר שניתן לנצח בלוחמת גרילה. הניצחון שאותו ניתן להשיג, לדבריו, הוא "ניצחון מספיק". מלים אחרות לעימות מתמשך בעצימות נמוכה. יהיו הרוגים, יהיו פצועים, אבל אפשר לחיות עם זה. זה האיש שבחר נתניהו, וזו המדיניות.

עם כל יום שבו אני עובד ב"גישה" כך אני נעשה יותר משוכנע שצריך לדבר על עזה. אז כן, יש לי אינטרס – העבודה שלי היא לדבר על עזה – אבל יש משהו מתמיה בהיעדר כמעט מוחלט של שיח רציני אודות הרצועה. אז עזה היא קסאמים ועזה היא חמאס ועזה היא גלעד שליט; אז עזה היא פצע. ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה, מה עכשיו?

עוד מאותו הדבר, כנראה. עזה היא נכס אסטרטגי. היא איום מתמיד ותזכורת נאה למה עלולה להוביל "מסירת שטחים". עם עזה ברקע, ניתן להמשיך לבנות בגדה; עם עזה ניתן לנפנף באו"ם. עזה והגדה הופרדו, וכל עוד הפלסטינים לא יהיו פינלנדים, ניתן לדחות בקש כל הסכם. אז הרגעו נא, אנשי שדרות, אתם קורבנות הניצחון. קורבנכם – לא לשווא נעשה.

[]

על מה יצאו כאן אנשים לרחובות בחודשים האחרונים אם לא על השאלה כיצד יראו החיים שלהם בעוד חמש שנים? כל מחאת האוהלים כולה היא מחאה על עתיד, על האפשרות שלנו לדמיין את עצמנו חיים כאן גם עוד עשור. יריב גוטליב ניסח זאת היטב בזמנו: "יום אחד אספר לנכדיי על ההפגנה הזאת והם יארחו אותי בדירתם היפה, יגישו מטעמים שלא היה צריך לפתוח חיסכון עבורם וישאלו – איזו מחאה? ואני אחייך".

זה נכון לגבי המחאה, זה צריך להיות נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא יודע איזה עתיד ניתן לדמיין משדרות, למעט אולי מעבר דירה, אבל אני יודע שכך זה לא יכול להמשיך. גם בימין יש מי שאומר שכך זה לא יכול להמשיך, בדרך כלל כהקדמה להצעה לכבוש את עזה. אבל אם מסתכלים לרגע קדימה ברצינות מבינים שגם זה לא עתיד, לא באמת.

אני לא יודע מה הפיתרון. אני יודע רק מה לא עבד. אני נוטה להאמין בפתרונות קטנים – להנמיך את האש, להתקדם מרגיעה לרגיעה. בשביל זה, אני מאמין, צריך לחשוב על החברה האזרחית, להקים גשרים. יכול להיות שישנם פתרונות אחרים. אני לא יודע. אבל הייתי שמח לשמוע עליהם, לראות דיון ציבורי אמיתי בשאלה הזו. דיון ציבורי, מהסוג שבו פוליטיקאים נשאלים איך הם רואים את העתיד שלנו כאן, שלנו עם הפלסטינים. הם הרי לא הולכים לשום מקום; דיון מהסוג שבו התחמקויות נענות במבט קר. דיון. כי בינתיים כולם מנפנפים בשדרות, ואף אחד לא עושה דבר למענה.

(איתמר שאלתיאל)