בשבוע שעבר התבשרנו שראש המטה הכללי של צה"ל, בני גנץ, התחייב שמעתה הוא ידווח נתוני שקר על מספר המתגייסים. מעשה שהיה כך היה: ראש מועצת אפרת החרים פגישה עם ראשת אכ"א, לאחר שזו החליטה לעשות את הדבר ההגיוני ולספור במניין המתגייסים לצה"ל רק – אתם יושבים? – את האנשים שאכן התגייסו לצה"ל. ראש המועצה, עודד רביבי, שאף ונשף ועשה לא מעט רעש, ובסופו של דבר גנץ נכנע.

מה רצה רביבי? אה, שום דבר יוצא דופן: רק לספור את בנות השירות הלאומי כאילו הן מתגייסות לצה"ל. הוא התקומם על כך שערים שבהן יש ציבור גדול של חובשי כיפות קיבלו ציון נמוך בדירוג הגיוס לצה"ל, רק בשל העובדה שרוב התושבים שבערים הללו, אה, לא התגייסו לצה"ל.

כלומר, כדי למצוא חן בעיני חובשי הכיפות, צה"ל, ברמות הבכירות ביותר, מודיע על כך שהוא יזייף את הנתונים שלו-עצמו. יש שורה של הבדלים בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. נתחיל מכך שבנות דתיות מופלות לטובה: די בהצהרה שלהן על כך שהן דתיות, והן פטורות משירות צבאי. צעירה חילונית שמסרבת לשרת מטעמי מצפון תזכה כנראה לקבל את מבוקשה, אבל לא לפני שתזכה להכיר את הכלא מבפנים. כדי למרק את מצפונן, רבות מהבנות הדתיות מוכנות לשרת שירות לאומי שיכול להמשך שנה אחת או שנתיים. המדובר בעצם בעבודה קלה ביחס. בניגוד לחיילים, שחלק גדול מהם מרותקים לבסיס שלהם ועובדים שעות ארוכות על פי דרישת הצבא (שממילא לא מחויב לשלם להם משהו שמזכיר משכורת), בנות השירות הלאומי עובדות כשמונה שעות ואחר כך הולכות לביתן, ואם לא לביתן אז למשהו שמזכיר מגורי סטודנטיות. וכמובן, בנות השירות הלאומי לא כפופות לחוק הצבאי ובהתאם לא יכולות להכנס למחבוש כי הן עצבנו בן 19 מתוסכל, והן לא לובשות מדים ואינן מסכנות את חייהן.

מכל ההבדלים האלה היה מוכן גנץ להתעלם כדי לרצות את חובשי הכיפות. יש לכך סיבה פשוטה למדי: כתוצאה מהמשימות שבחר הצבא לעצמו ב-45 השנים האחרונות, הוא הצליח להרחיק מעל עצמו את הקבוצות שראו בו מטלה ראויה בעבר, האוכלוסיות העירוניות והקיבוצניקיות התרחקו ממנו. הם עדיין משרתים, במספרים גדולים הרבה יותר ממה שהתעמולה של צה"ל מפיצה, אבל – בהכללה גסה – הם לא מוכנים להתחייב לשירות קבע או שירות צבאי. במקביל, יצא המגזר של חובשי הכיפות הסרוגות במהלך מרוכז שמטרתו היא להטמיע כמה שיותר מאנשיו בצבא. האנשים שלו יוצאים יותר לקצונה, במספרים ניכרים, והם גם מתנדבים יותר לשירות קרבי. זה לא מקרי: ככל שהמשימות של צה"ל הופכות יותר ויותר להיות משימות של הגנה על המתנחלים, כך המתנחלים ותומכיהם משרתים בו יותר.

חלק ניכר מהם הם בעצם מה שהז'רגון הצבאי היה מכנה משתמטים: חיילי ישיבות ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודש, כשרק 12 מהם הם שירות סדיר והשאר שירות מילואים. אלה רוכבים על גבם של חיילי המכינות, שהפכו בעשור האחרון לחוד החנית האמיתי של חובשי הכיפות, ואלה החיילים שהצבא באמת רוצה.

אז כדי לקבל את הקצינים שלו ממגזר חובשי הכיפות, צה"ל מוכן להתחנף אל המגזר ולתת לבנות שלו את התחושה המזויפת שגם הן משרתות בצה"ל. בהחלט יתכן שהמהלך הזה, אם יקבל מספיק תשומת לב, יחזור אל גנץ כבומרנג: כל חייל אמיתי, ודאי חייל קרבי, יחוש עלבון לדעת שמי ששימשה כמורה מחליפה לכמה שעות ביום בבית ספר ממלכתי דתי – השירות הלאומי הוא בור המתמלא מחולייתו, מזימה קלושה שמטרתה לשרת את צרכיו השונים המגזר – תיחשב כמי ששירתה שירות כמוהו.

וכרגיל, זה תרגיל שדופק את כל שאר האוכלוסיה. לרוב מוחלט של האוכלוסיה היהודית אין אפשרות לבקש שירות לאומי במקום שירות צבאי. זה צ'ופר של המגזר המצ'ופר מכולם. כאשר צעירים ישראלים-פלסטינים רצו לשרת שירות לאומי, נאמר להם שאין להם מקום – משרד האוצר לא מתקצב. לצעירות מהמגזר הדתי-לאומני דווקא היה מקום.

כל זה קורה על רקע השערוריה שבה הרמטכ"ל הניח דגל לא על קברו של ההרוג האחרון של צה"ל, אלא על קברו של ההרוג היהודי האחרון של צה"ל. והנהלים שפרסם צה"ל לאחר התקרית אומרים שהיה והחייל האחרון שנהרג במהלך השנה היה, לא עלינו, שלא מבני ברית, הרי שהרמטכ"ל יניח דגל גם על קברו של החייל היהודי האחרון שנהרג במהלך השנה. מאחר ובמסגרת ההסכמה השקטה על הכנסת גזענות לתקנות בישראל מקובל שהמילה "יהודי" לא תיאמר במפורש – ראו הכבישים שמותרים בכניסה למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות – הרי שכאן, הנהלים מדברים על "החלקה המרכזית" בהר הרצל – זו שבה קבורים רק יהודים. זה לא מקרה; זה לא יכול להיות מקרה. חבר הכנסת עמר בר-לב (עבודה) הגדיר זאת "חטא על פשע." גם כאן, הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל קורצים לרבנים שהם לצידם.

ואם ככה מתנהל הצבא בימים שבתיקונם, בימים שהמגזר הדתי לאומי אפילו לא מאיים עליו; אם כך הוא מתנהג, כשהוא צריך לבצע פשרות שפוגעות בעצם הגדרתו (מצד אחד, הגדרת המשרת בצה"ל, מצד שני היחס לחייליו הנופלים שאינם יהודים) אני חושב שהוא נותן לנו מושג ברור מאד על האופן שבו הוא יתנהל כאשר המגזר שבפניו הוא בוחר להתרפס, תוך ויתור על שאר החברה הישראלית, יעמיד לו אולטימטום של ממש.

ועוד דבר אחד: לפני כשבוע, קם קול זעקה מרוצה מעצמו בישראל, אחרי שהחמאס מנע מירוץ מרתון ברצועת עזה, משום שהמרוץ כלל גם נשים. עכשיו מסתבר שישראל מסרבת לאפשר לרצים לרוץ, הפעם במירוץ שנערך בבית לחם. ישנם כ-21 ספורטאים שאמורים לעבור מהרצועה לבית לחם, וכעת ישראל היא זו שמונעת את מעברם – למרות העובדה שחלק מהם כבר נכנסו לישראל בעבר ולמרות שברור שכל המעבר יתבצע בכפוף לבדיקות בטחוניות קפדניות. אם אתם רוצים לומר לצה"ל מה אתם חושבים על זה, ולדרוש ממנו לאפשר את מעברם של הספורטאים, גישה מספקת את הפרטים הנדרשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ועם פרוס יום העצמאות לאחל לכלל הקוראים שנחיה בעוד שנה במדינה עצמאית, כזו שאיננה שולטת באחרים.

(יוסי גורביץ)