פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.

השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.

בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.

אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.

זה שווה ציטוט:

"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".

אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.

"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".

[…]

ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?

"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".

וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?

"כן. ככל שהיא צעירה יותר".

אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.

אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)

מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.

וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.

כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.

כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.

(יוסי גורביץ)