המועל והשוד הגדול
פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.
השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.
בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.
אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.
זה שווה ציטוט:
"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".
אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.
"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".
[…]
ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?
"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".
וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?
"כן. ככל שהיא צעירה יותר".
אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.
אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)
מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.
וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.
כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.
כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.
(יוסי גורביץ)
דווקא בעניין הסיכון ניר גלעד טכנית צודק, מושחתות ככל שתהיינה כוונותיו.
תיקי השקעה, כולל של קרנות פנסיה, מתחלקות בין נתח שמושקע באג"ח לנתח שמושקע במניות. החלק המנייתי הוא בעל סיכון רב יותר בטווח הקצר אבל בעל הכנסות גדולות יותר בטווח הארוך. לכן רצוי מאד שאנשים צעירים ישקיעו יותר במניות ופחות באג"ח ושהיחס ישתנה לאט לאט לטובת אג"ח ככל שמתקרבים לגיל הפנסיה, שבו צריך את הכסף ובו יש פחות אפשרות לסבול תנודות לטווח קצר בשווי התיק.
נכון שהשקעה במניה אחת היא מסוכנת ביותר (למשל מניות הבנקים בשנות השמונים). אבל השקעה בסל רחב של מניות (למשל באמצעות קרנות נאמנות) לאורך זמן רב (עשרות שנים) היא בטוחה מאד ומכניסה הרבה יותר מהשקעה מקבילה באג"ח.
הבעיה כמובן היא שמה שניר גלעד אומר נכון רק ברמת הסיסמה. בפועל, השקעות הציבור מתנהלות בעיקר לטובת המושקע ולא לטובת המשקיע.
אז "סיכון", בהקשר הזה, בהחלט רצוי. אבל בצורה של תיק השקעות מרובד ומחושב, המפוזר על פני אפיקים רבים ומנוהל בתבונה ובזהירות ועם דמי ניהול צנועים. לא בצורה של השפרצת כסף על ראשו של כל אוליכרך.
וחוץ מזה החלק ה"מסוכן" של תיק השקעות אמור להיות מושקע במניות, לא באג"ח מפוקפקים…
מעניין מאוד.
אתה עוסק בכלכלה באיזושהי צורה? אני אשמח אם אפילו תרחיב עוד.
לא יודע לגביו, אבל אני לא עוסק בכלכלה (אלא כתחביב בקריאה בלבד) והדברים שנאמרו כאן הם עקרונות בסיסיים בתחום.
במה תרצה להרחיב עוד? אם לא הוא אז אולי אני אוכל מהידע המוגבל שלי לעזור.
אחזור שוב, ניר גלעד "צודק" במובן שמקובל שהשקעה מסוכנת יותר גם מביאה רווח גדול יותר, ואנחנו כחוסכים לטווח ארוך ממש חייבים גם השקעות "מסוכנות" (כי אחרת הפנסיה שלנו תהיה מצומקת). וזו היתה אחת המטרות של "רפורמת בכר". מצד שני, מה שקרה בפועל הוא שבהוצאת חסכונות הציבור לבורסה, הטייקונים קיבלו קופת מזומנים דשנה, ודאגו לכך שהציבור נושא בסיכון ובהפסדים אבל לא ממש שותף ברווחים (או לפחות – הרבה פחות מן המנהלים והבעלים של חברות הענק).
אין לי שום מומחיות מיוחדת בתחום, אבל אני מתגורר מזה כמה שנים בארה"ב, וכאן רוב העובדים צריכים לקבל בעצמם החלטות לגבי איך להשקיע את כספי הפרישה שלהם. כך שחיוני לדעת עקרונות בסיסיים של כלכלה והשקעה.
חבל שלא מלמדים מונחי יסוד בכלכלה בסיסית בבתי ספר. בהחלט אפשר ללמד את היסודות בלי מעטפת אידיאולוגית.
על מה תרצה שארחיב?
למשל, מאיפה אתה יודע שתיקי מניות רווחיים יותר בטווח הארוך? זה תלוי צמיחה, או שזה כך בכל מקרה?
ואם זה לא תלוי צמיחה אז המשמעות היא שאם אני לא מושך את השקעה שפרוסה בצורה רחבה בזמן משבר כמו משבר הסאב פריים בארה"ב, אני עדיין צפוי להרויח בטווח של עשרות שנים?
למיטב ידיעתי המחקרים הראו זאת בניתוחים רטרואקטיביים. סה"כ שערי מניות ואסטרטגיות השקעה זה מידע גלוי שחוקרים אותו המון.
זה כן תלוי בצמיחה, אבל הטענה שב-100-150 שנה האחרונות תמיד היתה צמיחה בטווחים של עשרות שנים.
הטענה היתה שאם את/ה משקיע/ה לאורך זמן כמויות קבועות לאורך שנים, הכסף הולך ומצטבר וגם כשיש נפילות בבורסה, יש אחריהן עליות ובאותו זמן שהשקעת כשהשוק היה בנפילה הרווחת אח"כ את העלייה.
כתבת :"החלק המנייתי הוא בעל סיכון רב יותר בטווח הקצר אבל בעל הכנסות גדולות יותר בטווח הארוך"
מצורף הגרף של מניית IDB בחמש השנים האחרונות אולי אתה מוכן להראות לי איפה "ההכנסות הגדולות בטווח הארוך" ( או שתציע להמשיך לחכות….)
http://finance.themarker.com/f/quoten.jhtml?navBar=comp&sType=ta&secCode=736579
הוא אמר בפירוש: לא מנייה אחת. אלא כל השוק. כל 100-150 המניות שבו. כולן. יחד. בבת אחת. לקנות כל חודש באופן קבוע.
כל עוד הכלכלה צומחת, ובינתיים היא צומחת, אז כלל החברות בשוק יגדילו את הרווחים מידי שנה, והמניות יעלו. כן, יכולות להיות שנים ארוכות של שפל, ועדיין, זו האופציה הטובה ביותר של החוסך לטווח ארוך.
בחייאת, איפה הבנת הנקרא? אמרתי בפירוש "לא מניה אחת אלא סל" ו"על פני עשרות שנים".
מי שמשקיע במניה אחת, או מספר קטן של מניות, מהמר. השקעה מנייתית הגיונית אמורה להיות בסל רחב של מניות, של חברות מגוונות, ועל פני זמן רב (לא חמש שנים אלא עשרות שנים).
מכיוון שאת/ה אוהב/ת גרפים, להלן הגרף של מדד הדאו-ג'ונס משנת 1900 ועד 2012:
http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html
המון עליות וירידות, אבל הכיוון הכללי על פני עשרות שנים ברור. התשואות בשוק ההון, על פני תקופות ארוכות, גבוהות בהרבה מהתשואות בשוק האג"ח. אבל בשוק האג"ח התנודות הרבה יותר מתונות. בדיוק בגלל זה בגיל 25 הגיוני להיות מושקע ב- 80% מניות ו- 20% אג"ח, ובגיל 65 ב- 20% מניות ו- 80% אג"ח.
קשקוש, צודק לא צודק פיננסית,
ממש לא מענין ולא הנקודה.
הוא ונתניהו הימרו בכספים לא שלהם,
זה המעשה הכי אנטי-קפיטליסטי שיש.
מעבר לכך, השקעה באג"ח היא כמעט תמיד שיקלית ולא צמודה למדד. מי שמשקיע רק באג"ח מאוד יתקשה להשיג תשואות ריאליות טובות לאורך זמן. שוק המניות אומנם לא צמוד לאינפלציה, אבל הוא מושפע ממנה ועולה במקביל פחות או יותר.
יתרה מזאת, שוק המניות הוא הדרך הטובה ביותר של הציבור לקבל נתח מהכלכלה, ולהחזיק נכסים אמיתיים בסכומים קטנים.
איך מיישמים את זה ושוברים את המונופול של המוסדיים הקיימים זו שאלה טובה והתשובה שלה לא טריוויאלית. בהחלט יש מקום לחינוך טוב יותר בתחום הזה, ולתת לאנשים את האופציה לעבוד עצמאית או לעבוד בצורה אוטוטמית לגמרי (ע"י קרנות אינדקס שלא משתתפות בהנפקות – ובכך למעשה מבטלות כליל את ההמצאה של "לקחת כסף מהציבור").
דווקא אפשר להשקיע באג"ח צמודות. (וההפרש בין התשואה באג"ח צמודות ולא צמודות הוא הדרך הנומרלית לחשב מה השוק חושב שהאינפלציה תהיה בעתיד.)
ואפשר גם להשקיע באג"ח של מדינות זרות, אם אתה חושב שהן יותר בטוחות, למשל אם אתה מפחד שפיחות של השקל יעלה את יוקר המחיה שלך יותר מדי. באופן כללי, חברות האשראי שמדרגות חוב נוטות לדרג חוב של מדינות כיותר מסוכן ממה שהוא באמת ולהיפך עם חוב של חברות, למרות שהתשואה על חוב של מדינות בטוחות היא מאוד נמוכה בתקופת מיתון. (מצד שני, מדינות שנחשבות לפחות בטוחות יכולות להיות השקעת מאוד טובה – למשל, מי שהימר ב-2002 שלולה לא ימחק את החוב וקנה אג"ח ברזילאי צדק וקיבל תשואה מאוד טובה.)
הקפיטליזם מתקדם מתוך ניצול וביזה של השוליים ושל המיעוטים, ולכן שואף להפוך כל משאב לשולי וכל ציבור למיעוטי. מי שלא צעק על ניצול המיעוטים בישראל (כל אותם תושבים שאינם אזרחים, וכל אותם אזרחים שאינם יהודים), שלא יתפלא אם יום אחד יגלה שגם הוא נהפך למיעוט (ולא, מיעוט אינו מיעוט כמותי אלא הוא מיעוט של כוח ועצמה, נשים הן מיעוט, העשירון העליון איננו מיעוט). אם מעמד הביניים מעוניין בהשבת הזכויות האזרחיות האבודות שלו, עליו להתחיל לפעול למתן זכויות אזרחיות שוות לכל שאר המנושלים שתחת הריבונות הישראלית.
למרבה הצער זה לא יקרה.
זאת מאחר והגיזענות בחברה הישראלית יהודית כל כך עמוק ומושרשת .
אני יכול להביא דוגמא אישית-שנים רבות התגוררתי ביפו בשנים שהעיר סבלה מהזנחה וקיפוח. כל הניסיונות של ארגונים חברתיים ערביים לארגן את הציבור היהודי לפעולה משותפת נכשלו. היהודים העדיפו לסבול ובלבד שגם הערבים יסבלו.
התוצאה מטימטום זה שכיום פלשו ליפו בחסות הממסד והעירייה מתנחלים יאפיים ודתיים ,מחירי הדירות בעיר נסקו לשמיים,חנויות כושלות הפכו לדירות בשכר דירה מופקע,וכיום סכנת נישול וגירוש מרחפת על ראשם של כל תושבי העיר הותיקים יהודים מזרחיים וערבים כאחד.
מסכים. בשביל שאפשר יהיה לעשות 'הפרד ומשול' צריך שיהיה מה להפריד מלכתחילה. בזמנו כשמצנע רץ לראשות הממשלה והעניים שבתו בכיכר הלחם שאלו אחת השובתות אם היא תצביע למצנע והיא אמרה שלא כי 'הוא יותר מדי בעד הערבים'.
אחרי רפורמת בכר אנשים ממשיכים להצביע לנתניהו לראשות הממשלה ועכשיו בתרגיל גאוני הצליחו להפוך את החרדים לרשעים שצריך להתאגד נגדם (לא שאין לי טענות כלפי החרדים) ושוב יוזרמו סכומי עתק להתנחלויות. במשרד האוצר יושב מי שהיה פרזנטור של בנק הפועלים, בקיצור הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.
אתה משתמש במילה "שולי" בשתי צורות שונות. כלכלה מלמדת אנשים לחשוב על השוליים במובן של המחיר והרווח של התוצר השולי ולא הממוצע, כלומר המחיר והרווח של לייצר עוד יחידה של המוצר, מה שיכול להיות שונה מהמחיר הממוצע ליחידה. זה שונה מהמובן הסוציולוגי של אוכלוסיות מוחלשות או שוליות.
רק בנוגע לאמירה הפופולרית "להם מוותרים על מיליונים ולי הבנק לא היה מוותר על שקל" – כבר שבוע בערך שזה מעצבן אותי ואני מחפש איפה לכתוב שזה פשוט לא נכון.
ז"א, זה נכון שהבנק לא יוותר לך ככה סתם על קצת מהאובר, וגם לא על טיפת משכנתא (כי הרי יש בטוחה מצויינת למימוש – הדירה עליה נלקחה המשכנתא), אבל מנסיוני כמלווה משפחות ב"פעמונים" אני יכול להעיד שכשמדובר במי שבאמת אין מאיפה להפרע ממנו, הבנק הוא אחד הנושים היותר קלים לחייב, יותר מחברות הסלולר והכבלים למשל (שלא לדבר על הערוץ הראשון…).
לחייבים כרוניים, שבאמת כבר אין להם, הבנקים מוותרים בקלות על קנסות וריבית עונשין, ועם קצת משא ומתן אפילו על הצמדה, ריבית רגילה, ואפילו הוצאות גביה.
שמעתי ממלווים אחרים גם על מקרים שוויתרו על חלק מהקרן – רק לקבל משהו (בדרך כלל זה אחרי שהחוב כבר נרשם כאבוד בשנים קודמות).
ומדובר על אנשים עם חובות של עשרות עד מאות אלפי שקלים "בלבד", ממש לא טייקונים.
סבבה.
אבל ההיגיון אומר שאחרי שבן אדם לא מחזיר הלוואה כזאת, ואחרי שמוותרים לו על החוב, הבנק יסרב להלוות לו פעם הבאה.
הבעיה היא לא רק שהטייקונים לא מחזירים חובות. הבעיה היא שכשלחברה אחת שלהם מוחקים חוב, השנייה באותו זמן לווה מיליארדים נוספים, שגם היא לא תחזיר אחר כך.
נכון. צריך לקבל מטייקונים ערבות אישית לפחות לחלק מסכום ההלוואה, וצריך לקדם את ההצעה ל"קלון כלכלי" או לפחות להכריח את מי שמנהל כספי ציבור (קרנות הפנסיה) לקנות אג"ח רק ממי שעומד בקריטריונים מסויימים של התנהלות.
האם קיימת/יכולה להתקיים שיטה שבה מחיקת חוב לאחר מיזם שכשל תהיה מותנית בהתחייבות מראש לשלם לקופה הציבורית אחוז מסוים מהרווח במידה והמיזם יצליח?
למיטב ידיעתי זה קיים בחלק מהסדרי ההון (כולל זה שהוצע לבנק לאומי, לפחות לפי מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות).
בפרט כאשר אג"חים (=הלוואה) מומרים למניות (=בעלות ושותפות בדיבידנדים) , יש בהסדר כזה אלמנט של תשלום מהרווח במידה והמיזם מצליח.
נראה לי שלב הבעיה היא שבמקרה של הטייקונים יש ממי להיפרע. המשפחות שאתה מלווה אחראיות באופן אישי כלפי הבנק, ואם יש מה לקחת מהן, אז יקחו.
דנקנר ושות' אינם אחראים באופן אישי לחוב, כי מדובר בחברות בערבון מוגבל ובישראל לא נהוג "להרים מסך" ולתבוע אישית את המנהלים. הם ממשיכים להחזיק בהונם האישי בזמן שהבנקים (ובעקיפין הציבור) סופג את מחיר הכשלונות העסקיים שלהם.
אז נכון שזו הכללה להגיד שהבנק לא יוותר על חוב פרטי, וככזו היא גם קצת שקרית, אבל נדמה לי שהמשפחות שאתה מלווה נמצאות במצב מאוד שונה מדנקנר.
אתה צודק – הבטוחות זה העניין הכי גרוע בסיפור (ולא מופנה לזה מספיק תשומת לב תקשורתית).
זה שבנק לאומי נותן הלוואה ומקבל כבטוחה מניות, שעצם דרישת מימוש אותן בטוחות היא ערובה לקריסתן ולאיון שווין – זה מפגר.
ואפשר לומר אפילו מושחת.
בעיני זה הסיפור האמיתי פה, לא עצם מחיקת החוב.
מגיע לכם
אתם יושבים ומסתכלים על הגנבים מספרים לכם סיפורי ניסים ונפלאות בעודם גונבים את כספכם בחסות חוק המלך
מס גולגולת לכל אדם היישר מזיעת אפו
מגיע לכם
מס גולגולת: שיטת המיסוי הכי הזויה שיצא לי לשמוע עליה.
יוסי, אתה בלוגר מרתק, אבל יש לך להשלים עוד המון בענייני כלכלה
האוליגרכיה ששולטת בנו, היא הכנסת, היא היא המחלקת הטבות על חשבוננו לכל דיכפין
אחמד טיבי מחלק הטבות על חשבוננו לכל דיכפין?
מי שיצר את מבנה הפנסיה המעוות, שמכריח אותך לתת את כספך לזרים, הם חברי הכנסת
כמובן, הם גם בוחרים מי רשאי לנהל את הכסף של הציבור
באחד הפוסטים הקודמים כתבת שנראה לך לא סביר שקיצוץ ממיסים יביא לעלייה בהכנסות ממיסים, והנה, אחד האנשים העשירים בישראל משתמש בלונדון כמקלט מס.
בלי קשר לביקורת שלך או של כל אחד אחר, הנה מקרה בודד, אולי אפילו מייצג, של מצב בו מס נמוך יותר היה מכניס יותר כסף.
אה, לא. ממש לא. אם אתה רוצה להציג "מצב שבו מס נמוך יותר היה מכניס יותר כסף", תציג מקרה של מדינה שההכנסות שלה ממסים עלו לאחר הורדת מסים. או שתדגים שהסכומים שהממשלה הבריטית תרוויח מעופר יותר גדולים מהסכומים שהיא מפסידה כתוצאה ממסים נמוכים יותר שמשלם פול מקארתני.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000746362
לא צריך לחפש במדינות אחרות, זה קרה במדינת ישראל לפני שנתיים.
מצטער על הכתבה הארוכה, מכילה קצת פופוליזם, אבל בין השורות יש גם מספיק נתונים יבשים שמראים ירידה ברורה בהכנסות ממיסים.
…ליתר דיוק, ירידה בהכנסות ממס אחד, שלא בהכרח מעידה על מסים אחרים.
תודה על הקישור, זה מעניין.
יש מיתון. תסתכל על מה שקורה בטווח של business cycle שלם. אחרי שבוש הוריד מיסים, ההכנסות ממיסים ירדו וגם בשיא הכלכלה לפני המיתון רק בערך הגיעו לשיא של 2000, כשהתל"ג לנפש היה יותר נמוך (אם אתה שמעת שההכנסות ממיסים עלו, כמו שהרבה תקשורת ימנית אוהבת להגיד, אז זה לא במונחים ריאליים לנפש אלא במונחים נומינליים).
אולי כדאי להגיד גם כמה מילים על כל הרעיון שנקרא "חברת אחזקות".
מדובר בגוף שבמהותו אין לו שום עיניין ליצר או לפתח משהו שיכול להביא תועלת, מטרתו היחידה היא להרוויח כסף ולכן לא נמצא בגופים האלה לא יצירתיות לא מקוריות לא יזמות ולא שום דבר אחר שיכול להביא איזה שהיא תרומה לכלל החברה.
לעומת זאת חברות כמו "ישכר" או "צקפוינט" או "נטפים" או "מדינול" הן חברות שבבסיס שלהו ישנו מוצר או רעיון שמאפשר קידום של החברה כולה ,ברור שגם חברות כאלה רוצות להרוויח כסף והרבה אבל הקומבינות,הטריקים,השטיקים המשכורות המנופחות והספינים לא נמצאים אצלם ולכן גם לא תמצאו אותם ברשימת מבקשי התספורות.
אגב, למה בדיוק ניר גלעד הפך 'למשל ולשנינה'? הייתי חושב שדווקא על הציבור הישראלי אפשר להגיד את המשפט הזה.
אהבתי את המעבר מהשימוש בטייקונים – לאוליגרכים.
ממש כמו שנאמר כאן (אולי מישהו מתחיל סוף סוף לקרוא?) –
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=538749&blogcode=13750059
לא, אבל אנחנו יכולים להיות אחראים לגורל הפנסיות שלנו, אבל ׳הקפיטליסטים׳ לא נותנים לנו
קצת מאוחר אבל מתבקש
http://www.haokets.org/2013/04/21/ass-holes-%D7%97%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%AA/