בתחילת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החזיקה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בצבא פרטי משלה, הרייכסבאנר. זה היה מקובל מאד אז – פלוגות הסער לא היו המיליציה היחידה ברחובות. למיליציה היה מבנה פיקוד, סליקים של נשק וכל הנדרש להתנגד באופן אלים להשתלטות הנאצית.

המפלגה היססה, מטבע הדברים, לצאת למלחמת אזרחים – גם נוכח הטרור שהחלו הנאצים להשליט מיד עם עלייתם לשלטון. היא הפצירה בחייליה להמתין. הסוף היה פאתטי, כמו כמעט כל דבר שקשור להתנגדות הגרמנית לנאציזם: בפשיטה על משרדי המפלגה בפברואר תפסו הנאצים את הכרטסת, ומשם הדרך לשליחת חברי הרייכסבאנר – בעיקר המפקדים שבהם – למחנות הריכוז היתה קצרה. הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים היתה טעות קונספטואלית: הם חשבו שהנאצים הם שמרנים ושעל כן יש גבול למה שהם יהיו מוכנים לעשות. בפועל, הם היו מהפכנים ימנים שהעתיקו במהירות את השיטות של המהפכנים מברית המועצות – שני הצדדים דיברו שוב ושוב על ההערצה שלהם ללהט של הצד האחר – ואת ההמשך אנחנו יודעים. האם היה ראוי לצאת למלחמת אזרחים? בהתחשב במה שאנחנו יודעים, התשובה ברורה למדי.

אירונית, הדוגמא הזו היא מההיסטוריה של קריסת וויימאר. השמאל הישראלי לכוד בקונספציה שקריסת ישראל תהיה דומה. זה עשוי להגמר רע באותה מידה.

* * * * *

"דמוקרטיה מתגוננת". זה השם שבו קוראים בישראל להתמודדות – פאתטית, כמו של הדמוקרטים הגרמנים (הנה היא שוב, הקונספציה) – עם סכנת הימין בישראל. אני אומר "ימין" ולא "פאשיזם" כי הימין שלנו איננו פאשיסטי. פאשיזם הוא הערצת המדינה והאלהת המנהיגות. אנחנו מתמודדים, בעיקר, עם תיאוקרטיה, שהמדינה מבחינתה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" במקרה הטוב ביותר ומחסום בפני הבאת המשיח במקרה הרע יותר.

הביטוי "דמוקרטיה מתגוננת" הגיע עם בחירתו לכנסת של מאיר מרטין כהנא, ב-1984, שעשה כל מאמץ אפשרי לחדד את הדמיון בין ההלכה היהודית ובין החוקים הנאציים. בין השאר, הוא העלה להצבעה חוקים ששאובים אחד לאחד מחוקי נירנברג ונשענים על ההלכה. בשם אותה "דמוקרטיה מתגוננת", נפסלה מפלגתו של כהנא מלהתמודד שוב לכנסת ב-1988. מאז הכהונה ההיא, וויימאר וקריסתה הם חלק מהד.נ.א. של השמאל הישראלי.

אבל, יש לומר, לא ממש חלק מזה של הימין. 26 שנים חלפו מאז, ואנחנו – אלה שעדיין חושבים על ישראל כמדינה דמוקרטית – ממשיכים לחשוב במונחי "דמוקרטיה מתגוננת". אנחנו מחכים לאיזה מצעד לפידים, לאיזו השתלטות על לשכת ראש הממשלה, לאיזו שריפת רייכסטאג, אולי להפיכה צבאית (כפי שחזה צביקה עמית ב"קוד כחול", ואירונית זכה לנסיון צנזורה מהמפז"ל). בקיצור, אנחנו מחכים לאיזה אירוע דרמטי, מערער מציאות. זה לא לגמרי בלתי סביר: כמעט היה לנו כזה בכפר מימון ב-2005, ומועצת י"ש נסוגה ברגע האחרון, משהבינה שהממשלה רצינית הפעם.

אבל ההיסטוריה לעולם איננה חוזרת על עצמה במדויק. מאז השבץ של אריאל שרון לא סביר שמישהו יקיף את הכנסת בטנקים – וגם הוא התרכך משמעותית בשנותיו האחרונות. מרוב חיפושים אחרי סממני וויימאר, אנחנו מפספסים את הסכנה האמיתית, הלא-דרמטית: המשך המצב הנוכחי, עד קריסה איטית ובלתי מורגשת.

ישראל נמצאת, כפי שהגדיר זאת דורון רוזנבלום לפני כשמונה שנים, תחת הפיכה צבאית מרצון. כוחו של הצבא – הצבא המיתולוגי, לא זה המציאותי; הצבא כפי שהיינו רוצים לראות אותו, לא זה שאנחנו מכירים מנסיון – חזק מעבר לזה של כל צבא במדינה מערבית כלשהי. אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה, הנשיא וודאי על חברי הכנסת – אבל מי שימתח ביקורת על הגנרלים שלנו, או גרוע מכך על פושעי המלחמה המאכלסים את שורות החפ"שים, ימצא את עצמו מול אזרחים זועמים, על סף אלימות

אשר לפשעי המלחמה, די היה לעקוב אחרי התגובות באתרי הרשת השונים למעצרם של שני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים כדי להבין עד כמה רחבה התמיכה בקרב הציבור היהודי בפשעים כאלה. אפשר לומר בלי חשש הגזמה שחלקים רחבים יותר של הציבור היהודי תומכים כעת באלימות כלפי פלסטינים מאשר הציבור הגרמני בסוף ינואר 1933 או אפילו בליל הבדולח – האלימות רחבת ההיקף כלפי יהודים, במיוחד האלימות הפומבית, גררה תגובת נגד קשה בציבור הגרמני.

המצב בקרב הנוער קשה יותר: 50% אמרו לאחרונה שהם תומכים בשלילת זכויות מערביי ישראל, ו-56% מהם אמרו שיש לשלול את זכויות ההצבעה שלהם. 48% אמרו שיסרבו לפקודה לפנות התנחלויות. אירונית, בני הנוער הערבים ליברלים משמעותית יותר לאספסוף היהודי. הפוליטיקאים מריחים את זה: שר התיירות הפעיל מאד שלנו, סטס מיסז'ניקוב, תקף את תכניתה של הממשלה להשקיע 800 מיליונים בישובים ערביים כ"פרס לאי נאמנות", ויאיר לפיד כתב בטורו האחרון ש"איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מיהודים אכפת לי יותר)". לא בכל יום מודיע בעל טור ומגיש מהדורת חדשות שהוא חוזר לתפיסות האתיות שקדמו ל-1776.

וכל זה, כמובן, מקרין על צה"ל. הניכור בין השמאל ובין כוח הקלגסות הישראלי הגיוני מאד, בהתחשב בכך שבמשך רוב שנות קיומה של המדינה הוא עוסק בעיקר בדיכוי הפלסטינים. המלחמה האחרונה שבה התמודד צה"ל עם צבא סדיר אחר היתה ב-1982. מאז חלפו כמעט שלושים שנה. שמאלנים כבר לא יכולים לומר לעצמם, כפי שאמרתי לעצמי ב-1988, שנוכחותם בצבא תמתן את האירועים בשטח. אנשי הימין הדתי, שהנהגתו קוראת כבר שנים ליצירתו של קאדר מהפכני שישתלט על המדינה מבפנים, תופסים מזה שנים את מקומם.

הציבור הישראלי הופך יותר ויותר דתי, ככל שרעיון הלאומיות הישראלית – שבעצמו הוא גלגול של רעיון הלאומיות העברית-כנענית – מתפוגג וכל מה שנשאר מאחור היא יהדות, בגרסתה המתועבת ביותר, זו של "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". בעוד כמה שנים, פינוי התנחלויות יהיה בלתי אפשרי: כש-48% מהחיילים יסרבו פקודה, אפשר יהיה להפסיק להעמיד פנים שזה יקרה אי פעם.

בהתחשב בחוקים שמנסה הכנסת להעביר – חוק הנכבה, למשל, שיאסור על פלסטינים ישראלים לציין את אסונם – ובהחלטתה של הממשלה שהיא לא מוכנה להקצות את משאבי המדינה באופן שווה בין תושביה של ישראל; בהתחשב בכך שהדור הבא קיצוני מקודמו; בהתחשב בכך שלפקידות הישראלית נסיון מוכח בגזענות ממוסדת אך בלתי רשמית; בהתחשב בכך שהמשטרה מרסנת מחאה דמוקרטית ומותרת מאז "עופרת יצוקה", למרות הנחיות בתי המשפט (אתמול הם עצרו פעיל בהפגנות שייח' ג'ראח בביתו) – בהתחשב בכל אלה, סביר מאד שהדמוקרטיה הישראלית, בלי הכרזות רשמיות ובלי הפיכות, פשוט תהפוך למדינת כל יהודיה בפועל.

המצב הנוכחי יימשך, תוך הרעה מתמדת, בלי דרמות. אפילו אם תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל – ומי יוכל להאשים אותם? – לא יהיה צורך בשינוי מהותי. ישראל פועלת מיום היווסדה באמצעות תקנות שעת חירום הבריטיות, שבזמנו הוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות יותר מהחוקים הנאציים, והעובדה שהן אינן מופעלות בתחומי ישראל נובעת לא מזכות כלשהי אלא מרוחב ידו של השלטון; במידת הצורך, יכול גם אלוף פיקוד העורף להוציא צו מעצר מנהלי. ההתעללות במרדכי ואנונו, למשל, מתבצעת באמצעות צווים של אותו אלוף.

רצוי, אם כן, להפסיק לחכות לאירוע הדרמטי שבעקבותיו נעשה משהו, ולהבין שאנחנו במדרון. ובחלקו התחתון של המדרון. אם תותר אנלוגיית וויימאר אחרונה, לאחר הבחירות של מארס 1933, שנערכו לאחר כחודש של טרור פרוע ואיום על מי שלא יצביע להם, עדיין הצליחו הנאצים להשיג לא יותר מ-43.9% אחוזים. יורשיהם האידיאולוגיים היהודים מחזיקים, על פי הסקרים, ביותר מ-50%.

המהפכה היהוויסטית כבר בעיצומה. וראש הממשלה שלנו כבר מדמה את אויבינו לעמלק.

(יוסי גורביץ)