שלשום שיקר לנו דובר צה"ל כהרגלו, והודיע שקבוצת חיילים הותקפה על ידי שני פלסטינים חמושים בקלשונים, ושהחיילים נאלצו להגן על עצמם ולהרוג את שניהם. בקיצור, אמרו לנו שנמנע "ליל הקלשונים" שני.

הגרסה שהגיעה כמה שעות קודם לכן היתה הרבה יותר מהוססת: על פיה, שני הפלסטינים נעצרו על ידי החיילים, תושאלו, כשלפתע ניסה אחד מהם לתקוף את החיילים באמצעות קלשון ובקבוק שבור. לא יודע מה בקשר אליכם, אבל רוב האנשים שאני מכיר לא מסוגלים לתקוף באמצעות קלשון ביד אחת בלבד, ולעזאזל – אם יש לך קלשון, מה אתה מבזבז זמן על בקבוק שבור?

למחרת, אבוי, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שקלשון לא היה מעורב בתקיפה. כלומר, היה שם קלשון, אבל הוא היה על הרצפה. מפקד הכיתה טוען כי הוא שמע את אחד הפלסטינים ממלמל משהו שנשמע כמו תפילה, ולאחר מכן הסתער הפלסטיני על המ"כ – מאחוריו – כשהוא משתמש בבקבוק שבור שמקורו לא ידוע. המ"כ הסתובב וירה בו למוות. הפלסטיני השני, כנראה אחוז רוח "תמות נפשי עם פלישתים", שלף מכיסו מזרק (!) שכנראה הכין במקרה מבעוד מועד, והסתער לעבר קבוצת חיילים חמושה היטב, עטויה בשכפ"צים. מבועתים, לא נותרה לחיילים כל ברירה אלא לירות בו למוות. פיגוע הקלשונים שודעך באחת לפיגוע המזרק.

סביר, הא? הנה גרסה משלי למה שקרה שם: קבוצת החמושים, כולם אנשי חטיבת הקלגסות כפיר, החליטה להתעלל בשני פלסטינים. לאחד מהם נמאס מההתעללות והוא התחצף. המפקד ירה בו, אולי תחילה פצע אותו, ואחר כך הבין שהעסק הסתבך. בנקודה זו הוא רצח גם אותו וגם את הפלסטיני השני, והסתמך על קשר השתיקה. מאחר והיה צריך להסביר את מה שקרה, ומאחר ושמדובר באנשים שחלשים בשקרים אפילו יותר מאשר בחיילות, הם רקמו שקר כה עלוב שהוא נפרם בתוך יממה. ועדיין אומרים בצה"ל ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו".

לגמרי לא במקרה, ירו אתמול חמושי צה"ל למוות בחמוש צה"ל אחר, גבריאל צ'פיץ', משום שחשדו שהוא שייך לחוליית מחבלים שניסתה לחזור באזור ציר כיסופים. למעשה, לא היתה שם חוליית מחבלים כלל: היו כמה עלובי נפש שניסו להסתנן לישראל כדי שיוכלו להתפרנס. צ'פיץ' נפל קורבן לדוקטרינת הלחימה החדשה של צה"ל: ראה צל הרים כהרים.

כלומר, אם אתה חושב שיכול להיות מצב, דחוק ככל האפשר, שבו אתה עשוי לחשוב שאתה עלול להיות בסכנת חיים, הפעל את מקסימום כוח האש מבלי לברר קודם לכן במה אתה יורה. בתוצאות נטפל אחר כך, אם בכלל.

יותר ויותר אנחנו רואים נסיגה בתפיסתם של חמושינו. חיילים הם אנשים שצריכים להסתכן. זה הג'וב שלהם. לא, הוא לא נעים והוא לא צריך להיעשות בכפיה, אבל זה הג'וב. משמעת אש – כלומר, הירי רק לעבר מה שמסכן אותך – היא מושכל ראשון, ודאי כשאתה נמצא בשטח אזרחי. אבל כדי לזהות מי מסכן אותך צריך להסתכן. הפתרון שצה"ל בחר בו הוא שאם חייל חש מאוים – הוא לא צריך לזהות סכנה, הוא רק צריך "לחוש" בה – הוא רשאי לירות כדי להרוג. בהתחשב בכך שרוב פעילותו הצבאית של צה"ל היא הכיבוש, המשמעות היא שאנחנו שולחים לתוך אוכלוסיה שיש לה את כל הסיבות להיות עוינת אנשים שחינכו אותם שמותר להם לירות באדם לא חמוש גם אם הוא לא מהווה סכנה כרגע אלא עשוי להיות כזו בקרוב.

ראינו כיצד ב"עופרת יצוקה" כמחצית מהרוגי צה"ל היו הרוגים מאש ידידותית – כלומר, מההיסטריה שנובעת מכך שיש כאן מישהו שאולי עשוי להיות מסוכן, בלי לברר במי מדובר. ראינו גם את האחוז הגבוה של הנפגעים האזרחיים. ראינו איך חמושי צה"ל הרשו לעצמם להשתמש בילדים כמגלי מוקשים אנושיים. רצוי לציין שאחוז תקריות האש בין חמושי צה"ל לחמושי החמאס במהלך המבצע היה אפסי, כלומר הסכנה בפועל היתה הרבה יותר קטנה משהחיילים חשו. זה לא צבא, זה אספסוף מבוהל של פחדנים – שהוכשר להיות כזה על ידי המפקדים שלו.

שלא במקרה, החמושים האלה מגיעים מחטיבת כפיר, שמה שהיא מרשה לעצמה – כולל עינויים – כבר ידוע לכולם. חמושי כפיר היו מעורבים, יממה קודם לכן, בירי לעבר פלסטינים בהפגנה. שניים מהם נהרגו. החמושים טענו שהם ירו כדורי גומי. הטענה היתה מגוחכת לכל מי שיודע כיצד חימוש כזה עובד. עכשיו, אחרי שציטטה את דברי החמושים כתורה מסיני, גם לבהמה יש ספקות.

ישנה, למעשה, אפשרות מטרידה יותר. ארבעה הרוגים מירי חמושי כפיר, אחרי תקופה ארוכה של שקט יחסי, צריכות להעלות שאלות קשות, מעבר לפחדנות הממוסדת שמחדיר הצבא בחמושים. צריך לקוות שמישהו במצ"ח בוחן גם את האפשרות ששני מקרי ההרג האלה לא היו מקריים, שבחטיבה שכמה מגדודיה כבר הכריזו שהם יסרבו פקודה לפנות התנחלויות יש התארגנות שמטרתה הריגת פלסטינים כדי לפוצץ את השטח, לחסל את האינתיפאדה הלבנה ולהוציא את כולנו לסיבוב דמים נוסף.

(יוסי גורביץ)