ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.

זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.

מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".

אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?

חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, היה בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר הזה היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו חי. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, זה היה חלש מהצפוי.

מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.

מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.

להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.

התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.

שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.

בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.

האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.

ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.

(יוסי גורביץ)