משרד החינוך הישראלי לא מוכן שתלמידים יגיעו למגע ישיר עם הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. הוא פסל ספר שעוסק בנושא ושמיועד לילדים, מכמה סיבות. חלק מהאיורים לא נשאו חן בעיניו, ביניהם צדודית של אשה חשופת שד. שוין.

אבל לא האיורים היו הבעיה. מפקחי משרד החינוך לא הצליחו לחיות עם שני סעיפים המופיעים בהצהרה: הזכות להמיר דת כרצונו של אדם, והזכות לעבור למדינה אחרת, אם האדם אינו חש בטוח מספיק בארצו.

משרד החינוך רוצה שילדי ישראל יחשבו שהם נולדו לתוך דת, אולי נקלעו אליה כגזירת גורל, ושאין להם הזכות לשנות אותה. זה, אחרי הכל, הפחד היהודי הישן: שברגע שהחברים לקהילה יגלו שאפשר גם אחרת, הם יברחו. אחרי הכל, זה הלקח ההיסטורי: בכל מקום שבו ניתן ליהודים לא להיות יהודים, והסביבה היתה ברמה תרבותית גבוהה יותר, הם השילו את יהדותם מעליהם, בדרך כלל בלי צורך בכפיה. אסור שילדי ישראל ילמדו שזה אפשרי ומותר.

האיסור השני נובע מהפחד הפשוט שילדי ישראל יגיעו למסקנה שפחות או יותר כל מקום אחר בעולם המפותח מסוכן להם פחות, ומשגיל צעיר הם יתחילו לתכנן את הגירתם. אחרי הכל, הפנטזיה הישראלית הממוצעת היא הגירה. פעם היתה על כך סנקציה בדמות התווית "יורדים" או "נפולת של נמושות": זה לא המצב כיום. על כן, חובה להסתיר מהילדים את העובדה שיש מי שחושב שמותר להם לברוח מכאן. שימוש נוסף בהעלמת הסעיף הזה הוא חינוכם של הילדים להתנכר לזכויותיהם של פליטים המגיעים לישראל. אחרי הכל, אין להם זכות בסיסית לעשות זאת.

אבל האמת היא שסביר להניח שבמשרד החינוך ראו בעין רעה מלכתחילה את כל נושא זכויות האדם. אחרי הכל, לפי התפיסה שמטפח משרד החינוך, אין בעולמנו בני אדם: יש רק יהודים ולא יהודים.

צריך חירשות חריגה לצלילי כינורו של שר ההיסטוריה כדי להגיע למצב שבו מדינה שמתיימרת להיות יהודית, שנבנתה על ידי דורות של פליטים ושגרמה למאות אלפים להפוך לפליטים בעצמם, מדינה שגוררת כל דיפלומט המגיע אליה ראשית כל ל"יד ושם", כדי שירגיש אשם, מתכחשת רשמית, באמצעות מערכת החינוך שלה, לזכותו של אדם להמלט מפני רדיפה או השמדה. אם מישהו היה זקוק להוכחה לכך שישראל היא המחשה קולקטיבית לטענה שילדים מוכים הופכים למבוגרים מכים, הנה היא.

* * * * *

אבל אין פירוש הדבר שמערכת החינוך איננה רוצה לחנך את ילדי ישראל לערכים. כלל וכלל לא. היא תחנך אותם על פי ערכי המשפחה – משפחת אליאור חן, אמנם, אבל משפחה.

בקרוב ילמדו ילדי ישראל את המימרה "אל תרבה שיחה עם האישה; באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנום". נכון חמוד? חכמת היהדות המזוקקת.

שר החינוך גדעון סער החליט שכל ילדי ישראל, גם אלה שאינם דתיים – לא ברור מההודעה מה יקרה לתלמידים שאינם יהודים – ילמדו מעתה בכיתה ח' את מסכת אבות, אחת המסכתות בסדר נזיקין. ספק אם יש מסכת תלמודית שמפגינה יותר את הנתק בין האוליגרכיה ששלטה בעם היהודי תוך שיתוף פעולה עם הרומאים ובין האנשים המכונים בה שוב ושוב "עם הארץ". כל כולה "תלמידי חכמים" המפרכסים זה את זה כזונות, ויורקים על האנשים שמעמלם הם חיים. קובץ הבורות המזוקק הזה – "מרבה נשים, מרבה כשפים"; "כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלין עליו כאילו הוא מתחייב בנפשו" – לא יוסיף לתלמידים דבר, פרט לעוד מנה של התבטלות ובושה בפני צאצאיה של אותה אוליגרכיה.

ונמצא משרד החינוך ממשיך את דרכיה של האמונה התפלה הרבנית לאורך כל הדורות – להרגיל מילדותם את המיועדים להיות עמי הארצות, חוטבי העצים ושואבי המים, לכפוף ברך בפני "חכמת התורה", כפי שהיא מתגלמת במקובל ההוא ובפדופיל הזה ובאצטגנין ההוא. עד שתחזור ישראל להיות שטעטל גדול, או עד שיבוא הפוגרום הגדול, ואז יהפכו יושביה לפליטים – ואולי, אם היו בהם מי שקראו במחתרת את מה שמשרד החינוך רצה להסתיר מהם, יידעו שיש להם זכות להיות פליטים.

(יוסי גורביץ)