שלום רב שובך: הכירו את דר' יהודה היס, הפתולוג הראשי של מדינת ישראל. בשנות התשעים הסתבך היס, כשבזז את הגוויות שהגיעו למכון הפתולוגי מרקמות ואיברים כדי לאפשר לרופאים להתאמן עליהן. במדינה נורמלית, הצורך הזה היה מתמלא על ידי אנשים שתורמים את גופם למדע, אבל בישראל מאמינים פחות ופחות במדע.
המשטרה המליצה להעמיד את היס לדין פלילי על המעשים שביצע, אבל הרועץ המשפטי אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון התמלא רחמים כלפיו, והסתפק בדין משמעתי. היס, שהפאשלות שלו עלו למדינה הרבה מאד כסף, הוזז מתפקיד מנהל המכון הפתולוגי לתפקיד הרופא המשפטי הראשי של המכון.
היס שב לתודעה כאשר התחוללה מלחמת העצבים מול שוודיה, שבו הואשם עיתון שוודי באנטישמיות משום שאמר שפלסטינים דיווחו על גופה שהוחזרה כשהיא חסרה כמה אברים. היס הודה בשעתו שהוא לא היה בררן ולא היתה לו בעיה לעשות גם בגופות של פלסטינים ככל העולה על רוחו.
עכשיו מתפרסמת העובדה שהיס לא בחל גם בביזת גופתה של אזרחית אמריקנית. ואם יש צדק בעולם, זה יהיה סיפור ענק. כי האזרחית היא רייצ'ל קורי, שצה"ל דרס למוות ברצועת עזה ב-2003 בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים ברפיח. צה"ל טוען שקורי לא נפגעה על ידי הדחפור אלא על ידי ערימת עפר שנפלה עליה. צה"ל הסתבך במספר גרסאות כבר אז: הוא טען שקורי נהרגה בעת הגנה על בית שהכיל מנהרה להברחת נשק, אבל אחר כך טען שבעצם לא הגנה על שום בית. לטענת המשפחה, צה"ל ממשיך להסתיר מידע בפרשה.
קו ההגנה העיקרי של צה"ל בפרשה היה הדו"ח הפתולוגי של היס. אתמול הודה היס בבית המשפט כי בניגוד לצו מפורש של בית המשפט הוא ניתח את גופתה של קורי ללא נוכחותו של נציג של השגרירות האמריקנית; הוא טען, מה שהשגרירות מכחישה בתוקף, שנאמר לו שנציג לא יגיע. כמו להוסיף חטא על פשע, היס הודה שהוא גם שמר רקמות מגופתה של קורי, מבלי לעדכן את המשפחה כנדרש בחוק. בעבר התחמקה ישראל מלענות על השאלות הללו.
יהיה זה אירוני אם דווקא פרשת רייצ'ל קורי, שיש לה פוטנציאל נזק נרחב לצה"ל, תשים קץ לקריירה של מי שהצליח לחמוק מהנושא הרגיש ביותר בישראל – שימוש לא נאות בגוויות חיילים. אגב, למרות שהתקשורת עסקה מעט בפרשה – בעיקר בראיונות עם בני משפחתה של קורי – לא נתקלתי בידיעה בעברית שמדברת על עדותו של היס. מישהו מכיר?
משוועים לאלימות: עלוב פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי, שלח היום חמושים רעולי פנים לבילעין וניעלין, והללו תלו שם כרזות המכריזות על כל שטחי הכפר כעל שטח צבאי סגור בימי שישי, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. שהותם של ישראלים ואזרחים זרים בכפר תיאסר.
בקיצור, האינתיפאדה הלבנה גורמת לישראל לשקשק. צה"ל לא יודע איך להתייחס למפגינים לא אלימים. הפתרון שלו הוא יצירת אלימות. כפי שיודע כל מי שנכח בהפגנות בבילעין, רוב מוחלט של האלימות מגיע מצד חמושי צה"ל, ובדרך כלל הם גם יוזמים אותה. בתי דין צבאיים כבר פסקו שצה"ל השתמש בפרובוקטורים ומסתערבים כדי לעודד אלימות במקום.
ישראל יודעת מה לעשות עם אלימות: עד לאחרונה, היא תמיד הצליחה לשכנע לפחות חלק מהעולם שהיא הקורבן. זה כבר לא עובד, אבל צה"ל מתכונן כרגיל למלחמה האחרונה. הפגנות לא אלימות, מצד שני, מוציאות את הקלגסים מכליהם. לזה אין להם תשובה. אז הם מנסים בכל זאת להעלות את הסעיף. זה, בערך, מה שישראל גם עושה בירושלים. היא רוצה פיצוץ ודם. היא לא רוצה אינתיפאדה נוסח גנדי.
הפתרון, לדעתי, הוא בנוסח "מנוע חיפוש לציד אדם" הסיני: לצלם את החיילים והקצינים בבילעין , למצוא איפה הם גרים, ולהבהיר להם שהשירות שלהם לא נגמר כשהם חוזרים לחופשה מבילעין. צריך להזכיר להם, גם בבית, מה הם עושים שם, וצריך לוודא שלפני שהם יוצאים לחופשה בחו"ל, הבירורים שלהם לגבי ארץ היעד יכללו גם את מדיניות ההסגרה שלה. שניים-שלושה מפקדי פלוגות שיבטלו את החופשה שלהם יעבירו היטב את המסר.
אפסותם של הרבנים: זוכרים את אליאור חן? זוכרים איך אמרו לנו שהוא לא רב? איך איזה ש"סניק דרש מכלי התקשורת להפסיק לקרוא לו רב? ובכן, כרגיל בקרב חסידי הדמון יהוה, זו היתה ת'קיה: שקר שמיועד לספק את צרכי העולם העוין. בסוף השבוע הופצו בשכונות חרדיות כרוזים שקראו לתמיכה בחן.
זה לא היה צריך לגמרי להפתיע. אחרי הכל, הקהילה החרדית של ברזיל ניסתה להגן עליו ולהסתיר אותו. מה שהפתיע היתה זהות החותמים: כל המי ומי, מיוסף שלום אלישיב ודרומה.
במכתב שלהם הם בהחלט התייחסו לחן כאל רב, ומתארים אותו כמי ש"כל ימיו עסק בתורה ויראה והרבצת תורה". הם קוראים לסייע לו ולמשפחתו. ואז בא הפרסום בתקשורת, וקיבלנו שיעור נאה באומץ לב ציבורי.
משהופנה הזרקור אל המכתב, נסו הרבנים על נפשם בשלל תירוצים. הם לא שמעו, לא ידעו, לא ראו. היו טענות על זיוף, היתה טענה מעניינת על כך שברגע שרב חשוב אחד חתם, כל השאר חתמו בלי לקרוא, מה שמעיד על החשיבות שמעניקים רבנים למה שעושים בשמם. בסופו של דבר, בחרו שניים מגדולי הרבנים – אלישיב ושטיינמן – בדרך המילוט של "דברינו הוצאו מהקשרם", ובהודעה רשמית טענו שכל מטרת המכתב היתה לסייע לבני משפחתו של חן. יש רק בעיה אחת: המכתב מתייחס למצוות "פדיון שבויים", זו של חן.
אלישיב ושטיינמן רגילים להתייחס לציבור שלהם כאל נבער ושוטה – וקשה להאשים אותם; אחרי הכל, זה הציבור שמסכים לקבל את מרותם – והם חשבו שהשקר הזה יעבור. באופן מעניין, קורה לציבור הדתי/חרדי מה שקרה לתקשורת הכללית: יותר מדי אנשים הפכו לעיתונאים או לבלוגרים, והם כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום כשהדעה השלטת אומרת שיש דברים שאין לדבר עליהם. בלישה אחרי הליכי ההחלטה של ה"גדויילים" כבר הפכה לנושא כתיבה לגיטימי.
מכבסת המילים החדשה: כידוע, צה"ל מנהל מלחמה כנגד "משתמטים". למרבה הצער, מבחינתו, המילה הזו ריקה. אין אנשים שמשתמטים מצה"ל; יש אנשים שצה"ל, מסיבותיו שלו, שומט. כל ה"משתמטים" יכולים לנפנף בעליצות בתעודת השחרור שלהם.
אז מה עושים? משנים את השפה. לוקחים את המונח "עריק" – המייצג אדם החייב בשירות צבאי אך נמלט ממנו – והופכים אותו ל"משתמט". זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים: פעם אחת במקרה של עריק ותיק שנמלט מבית דין צבאי, ופעם במקרה של עריקה שנעצרה כשהתייצבה לאחר שובה מחו"ל, למרות שצה"ל הבטיח לה שלא תיעצר.
חנן גרינברג חתום על שתי הכתבות. בשני המקרים, מצוטט צה"ל כמתייחס ל"משתמט" או "משתמטת" בהודעות שהוציא או מסמכים רשמיים שלו. קשה להניח שגרינברג היה משמיט את המילה "עריק" ושם במקומה את "משתמט". כך מעוררים איבה: מבלבלים בין עריקה ובין שחרור לגיטימי, מסיבות שצה"ל הכיר בהן. לא צריך להפתיע, בהכירנו את נפש הבהמה, ועדיין מפתיע כל פעם מחדש.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות