שני חמושי צה"ל בדרגת סמ"ר חשודים כי במהלך "עופרת יצוקה" הם נתקלו בשני תיקים שחשדו כי הם ממולכדים, ועל כן אילצו ילד פלסטיני בן תשע לפתוח את התיקים. באורח נדיר למדי, שני החמושים הועמדו לדין על ידי צה"ל – באשמת חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת.

אמור מעתה, בצבא המוסרי יותר מהחמאס משתמשים בילדים כמפני מוקשים. זה לא התחיל היום. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה זוכר שהיו תקריות כאלו – של שימוש בפלסטינים, לעיתים ילדים, לפינוי חפצים חשודים – כבר אז. הן לא הגיעו לכלי התקשורת הממוסדים וצוינו בבטאונים, כמו ב"פוליטיקה" המנוח של רצ/מרצ. אלו היו, יחסית, מקרים נדירים, אבל אילוצם של פלסטינים – במיוחד של זקנים וילדים – לפנות מחסומים או לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר מהם את דגלי פלסטין היה דבר נפוץ מאד. ספק אם יש מישהו ששירת אז בגדה או ברצועה שאיננו מכיר את המקרים הללו, שלעיתים הסתיימו בפציעתו או מותו של הפלסטיני שאולץ לשמש כמגן אנושי לקלגסים הישראלים. במקרה חריג במיוחד ברפיח – חריג מספיק כדי שיגיע לתקשורת הממוסדת – קשרו אנשי כוח החרמ"ש במקום ילדים פלסטינים לחלק הקדמי של כלי הרכב שלהם ויצאו כך לפטרולים, מחקים מבלי דעת את הוורמאכט הגרמני, שהשתמש באותה טקטיקה בדיוק במרידות בפאריס ו-ווארשה. התרגיל של אנשי החרמ"ש תועד במצלמה – אבל הזעזוע היה יותר מהעובדה שהם הניפו מעל כלי הרכב שלהם את דגל הגולגולת והעצמות הצלובות, ופחות מהשימוש בבני ערובה.

במהלך האינתיפאדה השניה, הפך השימוש הרנדומלי הזה בבני ערובה לממוסד. הוא כונה "נוהל שכן". בג"צ נזקק לשלוש שנים בטרם הכריז כי השימוש באזרחים כמגן אנושי – עבירה מפורשת על חוקי המלחמה – בלתי חוקי. ראוי לציין כי קודם להחלטה צה"ל לא רק שלא התכחש לנוהל, אלא טען שוב ושוב כי החלטה כזו תסכן את חיי חמושיו ואפילו את חיי הפלסטינים. ולמרות החלטת בג"צ, על פי שורה של דיווחים חמושי צה"ל ממשיכים להשתמש בו.

מיסוד הנוהל התרחש לאחר חמש עשרה שנים של התבהמות והתיילדות. לאורך השנים הללו, בתהליך איטי אך קבוע, הפכו המתגייסים לצה"ל מחיילים לחמושים – כלומר, נושאי נשק שאינם כפופים לחוקי מלחמה – ומגברים לילדים. העקרון העליון – והוא הופיע ברוב מוחלט של התגובות לידיעה על העמדתם לדין שני הסמ"רים – הפך להיות אפס אבידות. כשנתפס רחבעם זאבי צועק ש"יהודי אחד שווה אלף ערבים" בכנסת, הוא ניסה לשקר ולהכחיש את דבריו, למרות שהוקלטו בבירור. בתחילת שנות התשעים, אפילו הטרנספריסט זאבי לא יכול היה לומר דברים כאלו בפומבי. היום הם הקונסנסוס. פעם, המעשים של חרמ"ש רפיח עוררו סערה; היום העמדתם לדין היתה מעוררת סערה דומה. פעם, השימוש בבני אדם כמגן אנושי היה גורר זעקה, היה מעשה פרטיזני של חיילים שידעו היטב כי הוא בלתי חוקי; היום הזעקה מופנית כלפי מי שמעז להעמיד אותם לדין. אז אמנים ממוסדים יחסית, כמו סי היימן, יכלו לעורר שערוריה כשהתייחסו בשיריהם להתבהמות החיילים; היום ספק אם שיר כזה היה מגיע לרדיו. הארגון הפשיסטי "אם תרצו" וסייעניו בתקשורת כבר היה מארגן את הלינץ'.

השימוש בילד כמגן אנושי – השימוש בכל אדם כמגן אנושי – הוא פשע מלחמה. פקודות מטכ"ל מכילות, בין השאר, גם את אמנות ז'נבה. ולמרות זאת, צה"ל מסתפק בהעמדה לדין על סעיפים שוליים יחסית. עולה החשד שהמשפט נערך משום שסוכנות של האו"ם תיעדה את המקרה, וטיוח היה בלתי אפשרי. במקרים אחרים, בעיקר בשל קוד ה"לא תלשין" המשותף לחמושים ולחברי כנופיות, הצליחה הפרקליטות הצבאית לסגור את התיקים הללו.

ספק גדול אם, אילו נקלע למקום ילד יהודי בן תשע, היו שני החמושים מעלים על דעתם להשתמש בו כמגן אנושי. במקרה כזה, סביר שהאינסטינקטים הבריאים שלהם היו אומרים להם שעליהם להגן עליו, אפילו במחיר סכנה מצידם. הסיבה שבגינה הם הרשו לעצמם להשתמש כך בילד פלסטיני היא שהם הפסיקו לראות בפלסטינים בני אדם.

הנוהל הזה מדגים שוב שכאשר חמושי צה"ל נמצאים בסכנה, האינסטינקט הראשוני שלהם הוא להפנות את הסכנה אל אזרחי אויב. זו ברירת המחדל שלהם. אחרי הכל, כאשר ראו לוחמינו האמיצים שיש בקרבתם תיקים חשודים, הם יכלו לעשות כמה וכמה דברים. הם יכלו לסגת למקום בטוח יותר, ולירות לעבר התיקים או להשליך לכיוונם רימון. הם יכלו להודיע בקשר שנתקלו בחפץ חשוד שמעכב את התקדמותם ושהם זקוקים לדי-9 או חבלן. הם יכלו לאגף את המקום המסוכן – כפי שיעידו הסטטיסטיקות של 1,400:6 במניין ההרוגים, חיילי צה"ל לא היו בסכנה של ממש ברצועה.

אבל לא. החמושים הישראלים העדיפו לעשות את מה שפעם ייחסה הבדיחה לערבים ולנשותיהם: להשתמש באזרח בלתי חמוש כמגלה מוקשים. ולפי סעיפי האישום, סביר שישוחררו תוך מספר חודשים, אם בכלל. סעיף "התנהגות בלתי הולמת" משמש, בין השאר, לשפיטתם של חיילים שדופי כלשהו נמצא בתלבושתם. השימוש בו מעיד על קלות הראש שבו מתייחסת הפרקליטות הצבאית לאירוע.

לאחרונה התחיל שר הבטחון היקר מאד שלנו להתייחס לצה"ל לא כ"צבא המוסרי ביותר", אלא כ"אחד הצבאות המוסריים ביותר". אם תפטור מערכת המשפט הצבאית את השימוש במגנים אנושיים בכמה שבועות מחבוש, אפילו כבר זה לא יהיה נכון.

והשוטים מעריצים את הכוח.

(יוסי גורביץ)