התפעמות מקודשת בדם
ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.
זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.
מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".
אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?
חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, היה בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר הזה היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו חי. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, זה היה חלש מהצפוי.
מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.
מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.
להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.
התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.
שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.
בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.
האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.
ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.
(יוסי גורביץ)
תגובת הצבא היתה מתונה מהרגיל בינתיים, וגבתה פחות חיי אדם מהנהוג וממה שהתקשורת והציבור קיוו. דומני שהשופט גולדסטון זכאי לזקוף לזכותו הצלת כמה וכמה בני-אדם ממוות ומפציעה.
בול פגיעה.
מתסכל עד כמה ההגיון הבסיסי והפשוט הזה אינו common במחוזותינו.
אולי זה רק אני, אבל זה באמת די עצוב שמתים חיילים בקרב.
ברור, אבל עצבות היא לא סיבה מספיק טובה להגדיל את הפונט למקסימום שרוחב הטבלואיד מאפשר; מה יקרה ביום של הפצצה?
__
פוסט מצויין, כרגיל.
בו הו.
זה גם עצוב לך שארבעה מפגינים לא חמושים נהרגו? או שעליהם בכלל לא שמעת?
אם זה עצוב – למה עושים מזה קרקס?
קודם כל אם אתה קורא לעצמך עיתונאי אז בבקשה תדייק בעובדות – כבר בשורה הראשונה של המאמר ישנה טעות – עשרות מטרים מהגדר לא 500 מטרים, כפי שניתן לראות גם מהסרטון של החמאס.
שנית – והרי הטעות העובדתית הזו היא לא מקרית. בכל מקרה כ"אדיוט מועיל" מדופלם אתה תראה בצה"ל ובכל מעשה שייעשה על ידו איזו התרחשות קונספרטיבית שמטרתה לחרחר מלחמה ולמשוך את שכנינו רודפי השלום לעימות. העובדות – הן מטרד שצריך לנפנף בדרך אגב. אז כל הפרטים מצביעים על כך שהחמאס קיים פעילות על יד הגדר על מנת למשוך את החיילים פנימה ואפילו החמאס מתגאה בזה – אתה תספר לעצמך סיפורים על איזה מזל שהחמאס לא הגיב להתגרות מצד ישראל.
שלישית – אני לא יודע באיזו חברה אתה חי ועם אילו אנשים אתה מסתובב. את החברה בה חי וגדל אלירז פרץ ז"ל אני קצת מכיר. החברה הזו לא שוכחת את הנופלים. לא מזניחה את המשפחות. אלירז פרץ עצמו שמר על קשר פעיל עם משפחתו של רועי קליין ז"ל שכנו שנפל במלחמת לבנון השניה. אז, שוב, דבר על מה שאתה יודע – עיתונאי כבר אמרנו – על מה שאינך יודע אמץ את עצתו של ויטגנשטיין -שתוק.
רביעית – בעצם מה אני מבלבל לך את השכל. מבחינתך כולם קלגסים ואיזה מזל שנפטרנו משניים מהם ביום שישי האחרון.
א. איך אפשר למשוך חיילים אם הם אינם רוצים (קרי, קיבלו פקודה) בכך? החמאס לא פלש לשטח ישראל, החולייה הזאת לא ירתה קסאמים ויש להם את כל הזכויות בעולם למקש את השטח שלהם (יצאנו משם, לא?).
ב. טוב שיש שכנים טובים, אבל יש לי הרגשה שתושבי עלי (לפחות אלו שבאמת אכפת להם) היו יודעים שהחייל נפל גם ללא הקרקס התקשורתי. עם כל הכבוד לחברה שממנה אתה בא, מיליונים השתתפו בחגיגה הנקרופילית והם לא ישמרו על קשר ובעוד שבוע ישכחו איך קראו לחייל.
ג. מילא שאתה חושב שגורביץ הוא אידיוט מועיל, אבל את מי משרת? האם הוא נותן סוג של סיוע מורלי לחמאס הבקי בעברית, או שמא הוא מנסה לערער את חוסן העם ע"י ביקורת על ידיעות?
ד. לבסוף לא יכולתי שלא לשים לב שלא התייחסת ולו במילה לנושא הפוסט – נכונות העיתונים לזרוק כותרות בפונט-שואה על מקרים שבכל קנה מידה לא הכי גרועים בהיסטוריה שלנו.
אני תוהה האם זהו עיוורון מכוון או סתם כוחו של הרגל. כך או אחרת, אני רוצה להעמיד נקודה אחת על דיוקה –
כשאתה כותב שלחמאס יש כל זכות בעולם "למקש" את שטחם, אתה גורם לזה להישמע כמעט כמעשה תמים. מוקש, לפחות בעברית שאני מכיר, הוא מטען נפץ שמתפוצץ כשעולים עליו (או עם מרעום קרבה לכל היותר), ה"מטענים" מצד שני, הם כלי התקפי. מטען שקופץ לגובה מטר וחצי ומפזר רסיסי ברזל אינו 'מוקש', זהו כלי התקפי לכל דבר ועניין.
אם אנחנו מקבלים את הגישה שלך שעל פיה מותר לחמאס לעשות בשטחם ככל העולה על רוחם, אני מניח שאין לך בעיה עם הסיורים שצה"ל עושה בשטחנו אנו. לכן, כיוון שהנחת מטענים כזו מכוונת נגד הסיורים האלה בדיוק, הנחת המטענים היא פעולה התקפית לכל דבר ועניין. כשאתה תוקף צבא, הצבא אמור לתקוף בחזרה. אני חושד שזו הכוונה ב"למשוך חיילים" – הצבא יכול לא לעשות כלום ולא "להימשך", אבל אז הוא לא עושה את תפקידו.
אבל, כיוון שראיתי שביקשת התייחסות לנושא הפוסט ולחגיגה העיתונאית – זו לא הפעם הראשונה בה אנחנו נתקלים בטמטום ובגסות רוח מצד העיתונות כמכלול. היה יחסית שקט בזמן האחרון, תקרית כזו מספקת לעיתונות מספיק דם וצבע כדי ליצור סיפור ולנפח אותו מחוץ לפרופורציה. זה כל מה שיש שם: עורכים וכתבים שנגמרו להם הנושאים ה"עסיסיים" לכתוב עליהם.
מוקשים מנתרים קיימים כבר ממלחמת העולם השניה. הם בדרך כלל לא נחשבים לכלי נשק התקפי משום שהם, כמו במקרה הזה, מותקנים בשטחו של המותקף. אם החמאס היה שם דבר כזה בשטח ישראל, היתה לך נקודה.
צה"ל רשאי להמשיך ולפטרל בשטחי ישראל. כשהוא חורג מהם, הוא לא יכול להתלונן אם חייליו עולים על מטען. בפעם האחרונה שבדקתי, ישראל טענה שהיא כבר לא כובשת את רצועת עזה.
מוקשים מנתרים הם אכן לא ההמצאה של החמאס, עם זאת, הטענה שהמוקשים מונחים בשטח המותקף שקולה לטענה "לא נגעתי בך" שמשמיע ילד קטן בעודו מנופף את ידו במרחק שלושה סנטימטר מקצה אפך: הטענה אולי נכונה מבחינת ההגדרה, אבל לא מכל בחינה מעשית. מטען מנתר שמונח על גדר המערכת (או שלושה ס"מ בצד הפלסטיני) הוא כלי התקפי.
בנוסף, אני לא זוכר את צה"ל מתלונן על מות חייליו במקרה הזה. שמעתי דיבורים כגון "נפל במילוי תפקידו", אבל את התלונות וההתבכיינות צה"ל הותיר לתקשורת (ומן הסתם גם לפוליטיקאים, אבל אודה שלא באמת הקדשתי תשומת לב רבה לעניין).
אפילו מיכאל כאן, אם הוא אכן קיים, טוען שמדובר בלפחות עשרות מטרים מהגדר. הטיעון שלך לא עומד.
אם אנחנו מקבלים את הטענה של 40-50 מ' הטיעון שלי עומד גם כומד – 50 מ' הם הטווח היעיל של מטענים דוגמת הכלימגור (claymore).
http://en.wikipedia.org/wiki/M18A1_Claymore_Antipersonnel_Mine
למה בעצם זה צריך לעניין את עזה, המדינה המשוחררת שיצאנו ממנה? אז נניח שמטענים מסויימים יעילים ממרחק חמישים מטרים או אפילו מאתיים. תאורטית, צלף יכול להיות יעיל גם ממרחק גדול יותר. אז אם ישראל מוצאת לנכון להגדיר "שטח הפקר" לצרכי הגנה, מדוע לא תואיל ותכריז עליו בשטחה שלה? איפה נשמע שמדינה מחליטה להכריז על שטח הפקר בשטחה של מדינה אחרת? וכי החמאס לא יכול לטעון שנוכחותם של חיילי צה"ל במרחק זה או אחר מהגדר (בצדה הישראלי!) מסכן אותם? וכלום פלישה של אנשי חמאס למרחק חמישים מטר מעבר לגדר המערכת לצד הישראלי על מנת "לנטרל איומים" ראוייה להיקרא סיור לצרכי ביטחון?
לא
עמית,
אנלוגיה נכונה יותר היא הילדים האלו שמעבירים קו במרכז השולחן שלהם וזורקים כל עיפרון שנוגע בצד שלהם. מרגיז, אבל לא נורא.
אחרים כבר ענו לך שכל מדינה יכולה להציב כמעט כל נשק שהיא רוצה על שטחה, וכל עוד לא הוסכם על שטח הפקר אין בכך דבר. שוב, לא משנה טווח הנשק ולא משנה כמה מטרים מהגדר הוא מוצב, העיקר שהוא מופעל רק כאשר עוברים את הגבול.
אני יודע שזה קשה, אבל למרבה הצער החיילים מתו סתם. הם לא היו צריכים להיכנס והם לא צריכים לדרוך על מוקש. עדיף היה אם הם היו מדווחים על מיקום המוקש (או מטען, לא חשוב) וממשיכים לתצפת. לא רק שזה היה מציל אותם, אבל זה גם היה נותן לנו יתרון קל על החמאס (היינו יודעים משהו שהם חשבו שאנחנו לא יודעים).
אבל זה לא המצב. אצלנו הטקטיקה היא חזות הכל, ועוד טקטיקה מטומטמת. עד שזה לא ישתנה אנשים ימשיכו להרג סתם.
מדינה מטורפת. זה לא מעניין אף אחד כאשר מדי יום נטבחים ע"י קלגסינו נערים קטינים על לא עוול בכפם (אז בסדר, זרקו אבנים), אבל כאשר נהרגים חיילים חמושים בעת מילוי תפקידם, אז יש פה פיגוע וכולם מזדעזעים, וממש אבל לאומי, כאילו אסור לאפשר לחיילים לההרג, אבל אזרחים לא חמושים זה בסדר. המדינה הזאת איבדה לחלוטין את המצפון, וגם את הלגיטימיות לקיומה.
המדינה הזו איבדה לחלוטין את המצפון, ובמשולש יש מעכשיו 246.9 מעלות. בערך אותה לוגיקה. גם אם נניח שהיא איבדה את המצפון, מה זה קשור ללגיטימיות שלה? סין מענה מתנגדים פוליטיים, באיראן מוציאים אזרחים להורג. זה עדיין לא מבטל את הלגיטימיות של שתיהן להתקיים. הטענה הזו כל כך מטומטמת, שפלא שהיא נכתבת בעברית תיקנית.
לאלכס
א. היו שתי הודעות מיד אחרי התקרית – של צה"ל שדיווח שהכח ראה חוליה מניחה מטענים סמוך לגדר והודעה של החמאס שכח של צה"ל נכנס 500 מטרים לתוך שטח הרצועה והתעמת עם אנשיו. גורביץ בחר להאמין אוטומטית להודעה של החמאס. לגבי ה"פלישה" – גבול עזה הוא לא גבול בין מדינות ריבוניות עם לשכות תיאום וכיו"ב. מדובר בגבול שבו הצד השני מודיע על רצונו לפגוע בך כל הזמן ובכל הזדמנות שתהא לו. הנחת מטענים מהצד השני של הגדר שיכולים להיות מונחים ומכוונים כלפיך היא לא אפשרות מופרכת וזה כנראה החשש של צה"ל.
ב. לא אמרתי שאני בא מהחברה הזאת – אמרתי שאני מכיר את החברה הזאת. ואני לא חושב שמישהוא מאמין ש"מליונים" ימשיכו לשמור על קשר. (אגב – מה זאת אומרת "מליונים השתתפו בחגיגה" – לראות דיווח ממסע הלוויה זה להשתתף בחגיגה – נו אז כנראה שהלוויית רבין הייתה פסטיבל ישראל). אולם ישנה חשיבות להיקף ולמקום אותו מקדישים למי שנפל על הגנת המדינה. אני מעדיף שיקדישו את הזמן והמקום לאלירז פרץ ז"ל על פני עוד נפיחה של מתמודד מהאח הגדול. גם לאמר שאף אחד לא יזכור וכולם ימשיכו זו אמירה לא נכונה. את רועי קליין ז"ל זוכרים רבים – גם לא מעלי. עשרות אירועים לזכרו בנוכחות משפחתו נערכו מאז מותו – מהכנסת ספרי תורה ועד תחרויות ספורט. אגב יש כאלה שזוכרים אותם גם עשרות שנים אחרי מותם. את רועי רוטנברג שנהרג לא רחוק מהמקום בו נהרג אלירז פרץ יש כאלה שזוכרים עד היום – גם בגלל הספד שנישא בהלוויתו…
ג. מה שמיוחד באדיוטים המועילים של לנין מול אדיוטים רגילים הוא שאדיוטים מועילים הם על פניו אנשים ליברלים רודפי ורדופי כוונות טובות, הומניסטים לעילא ולעילא. ברם בטמטומם ובחוסר הבנתם (בהיותם גם הדיוטות פוליטיות) במעשיהם חסרי האחריות, ובאמירותיהם שוחרות הטוב לכאורה, הם משרתים את הצד הרצחני, הטוטאליטרי, חסר העכבות. הם כמובן לא עושים זאת במודע. עיין ערך תולדות תמיכת האינטלגנציה במאה העשרים במשטרים קומוניסטים טוטאליטרים – ולא נשכח (ולא נסלח…) את הגליון האגדי של על המשמר על שמש העמים ששקעה.
ד. נכונות העיתונים לשים כותרות ב"פונט שואה" (כהגדרתך) היא עובדה קיימת לאורך זמן. אני לא מכניס את ידיעות ומעריב לביתי אבל קשה שלא לעבור ליד קיוסק ולראות פונט מטיל אימה על דברים של מה בכך. לפני מספר ימים ראיתי פונט כזה על ההחלטה בקשר לבי"ח ברזילי, וגם על סכסוך עם אובמה ("לחץ" זעקה הכותרת) ועוד ועוד. לשפוך את החומצה הצהובה שמבעבעת לך על צהבהבות העיתונים דווקא במקרה שבו נהרגו שני חיילים (סליחה, בבלוג הזה צריך לקרוא להם קלגסים) היא לא מקרית.
ה. בינינו מה אתה מיתמם. לגורביץ לא מפריעות הכותרות -מפריע התוכן שלהם. קשה לו עם האבל. האיש אפילו חוקר כליות ולב – הוא יודע שהכל מזוייף. לעזאזל מי שמך. אני חשתי צער כששמעתי על מותם של השניים. הרגשתי צער כששמעתי שנותרו 4 יתומים. מדוע מי שמעיד על עצמו כהומניסט דגול לא מסוגל לזהות שישנם אנשים עם רגשות אותנטים של צער וכאב גם אם הם לא נמצאים במחנה הפוליטי/אידאולוגי שלו.
ו. לבסוף לא יכולתי שלא לשים לב שלא התייחסת במילה לטענה שלי על הטעויות העובדתיות של מר גורביץ – מי שמתיימר לקרוא לעצמו עיתונאי אבל מייחצן בלי בדיקה הודעות מטעם החמאס.
כמה עשרות מטרים? 50 עשרות, נניח? היו שם טנקים. טנקים לא מתמרנים בעשרות מטרים. אם זה מה שעושה לך את היום…
אם החמאס לא היה משחרר את הסרטון, אתה היית ממשיך לטעון שצה"ל (סליחה הבהמה הירוקה) משקר כתמיד וצריך לסמוך על ההודעה הראשונית של החמאס. לא ייאמן שגם לאחר שרואים בסרטון את החיילים הולכים סמוך לגדר ומבצעים סריקה כארבעים חמישים מטרים מהגדר אתה עדיין ממשיך להחזיק באותה דעה. אפילו החמאס כבר חזר בו מההודעה.
מה, זה אסון עבורך להודות שצה"ל אמר אמת והחמאס שיקר. אגב אי אפשר שלא לשים לב שבפוסט הזה חסכת מהקוראים את הכינוי שאתה נותן בדרך כלל לחיילים – קלגסים. נו כנראה שגם עליך השפיעה אוירת האבל המזוייף.
אה, סליחה? אני פרסמתי את הסרטון כאן, בלינק הראשון. מה אתה רוצה מהחיים שלי? ולא, לא נראה לי שאלו היו רק "50 מטרים". נראה לי יותר קרוב ל-500. אבל זה לא משנה: גם מטר אחד אומר הכל. זו לא היתה התקפה על ישראל.
הבחירה שלך להזדעזע ממוות רק במקרים מאד מסוימים, רק במקרים בהם מדובר בחייל צהל איננה בחירה מקרית. כולם חושבים שמוות של אדם צעיר הוא עניין טראגי, אבל מקרי מוות כאלו מתרחשים כל הזמן, מי שאבל על אדם זר רק בגלל סיבת מותו משקר לעצמו ולסביבתו.
אתה כמובן לא מיוחד בזה, האבל הקולקטיבי, ואולי עדיף לרשום האמונה באבל הקולקטיבי, הוא מיסודות הפולחן של הדת הציונית, שני בחשיבותו רק לפולחן השואה. ובכך הוא כמובן לא עניין חדש, בניגוד למה שגורביץ אולי טוען.
כשכתבתי שאני מזועזע מרצח ארבעת הפלסטינים שבוע שעבר בגדה, לא מדובר באבל אישי (כמו שבטח תרמוז) אינני מכיר אותם. אני מזועזע מההתדרדרות המוסרית של הצבא שמאפשר ומעודד רצח ללא שום תגובה. לעומת זאת, ולמרות הצער על מותם של אנשים צעירים, אין בי שום זעזוע ממותם של שני החיילים השבוע, הם בחרו במותם.
א. לפני כמה זמן קיבלנו החלטה אסטרטגית: אנחנו (בדרך כלל) לא נכנסים בהם, הם (בדרך כלל) לא יורים עלינו. אתה לא מפוצץ רגיעה שנקנתה בדם תריסר חיילים ואזרחים (ויותר מאלף עזתים) רק בגלל שראית משהו שמתישהו עלול להיות איכשהו מופעל נגדך.
כל עוד זה בשטח שלהם ולא מדובר באיום ישיר (כמו חוליית קסאם) אין לנו שום סיבה להתערב – המחיר יקר מדי.
ב. ברור שמדובר בידיעה חשובה שחייבת לפתוח מהדורות, אבל הצהובונים רצו יותר מזה – הם רצו פניקה והיסטריה – וזאת הבעיה. לשערוריות מעולם הבידור אין שום השפעה על החיים שלנו, אבל כשהם מוות של חיילים למופע בידור הם לא מבזים את זכרם, אלא הם יוצרים היסטריה שעולה מהעם אל הפוליטיקאים ויכולה להוביל להחלטות נמהרות שיעלו לנו בחיי אדם.
אגב, יום רבין הוא פסטיבל – הוא קרקס. לא שזה מצדיק את התנהלות התקשורת.
ד. מה שמייחד את המקרה הנוכחי הוא שהעיתונים רצו עם מספר ימים, אבל אתה צודק. יחד עם זאת, צריך לקחת משנה זהירות כשהחומצה הצהובה יכולה להוביל לעוד מבצע ועוד הרוגים.
ה. יש הבדל בין פיקוד הצבא והמערכת המפגרת שאותה הוא מנהל לחיילים שמשרתים שם ומקריבים את עצמם כדי לשמור עלינו. אפשר בו זמנית לשנוא את הראשונים ולהוקיר את האחרונים. אבל אתה מעדיף לחשוב שכל ביקורת באה מתוך שנאה, אז שיבושם לך.
ו. דווקא התייחסתי. דיברתי על השטח שלהם כי מבחינתי זה לא משנה אם המטען היה במרחק 50 מטר או 500 מטר – כל עוד זה אצלם זה לא אמור לגרור כניסה מיידית.
לא קשור, אולי רק דרך צביעות העיתונות, מה חשבת על
הפוסט של אמיתי סנדי על ענת קם?
Stop risking the lives of Israeli soldiers.
You can solve your problems in Gaza with 2000KG bombs, that's how we do things here in America.
Ya got a problem? carpet-bomb it.
Also you should keep assassinating your coward politicians whom instead of bombing Gaza, send your kids to die in terrorist hands.