תעתועים הסטוריים
בתחילת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החזיקה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בצבא פרטי משלה, הרייכסבאנר. זה היה מקובל מאד אז – פלוגות הסער לא היו המיליציה היחידה ברחובות. למיליציה היה מבנה פיקוד, סליקים של נשק וכל הנדרש להתנגד באופן אלים להשתלטות הנאצית.
המפלגה היססה, מטבע הדברים, לצאת למלחמת אזרחים – גם נוכח הטרור שהחלו הנאצים להשליט מיד עם עלייתם לשלטון. היא הפצירה בחייליה להמתין. הסוף היה פאתטי, כמו כמעט כל דבר שקשור להתנגדות הגרמנית לנאציזם: בפשיטה על משרדי המפלגה בפברואר תפסו הנאצים את הכרטסת, ומשם הדרך לשליחת חברי הרייכסבאנר – בעיקר המפקדים שבהם – למחנות הריכוז היתה קצרה. הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים היתה טעות קונספטואלית: הם חשבו שהנאצים הם שמרנים ושעל כן יש גבול למה שהם יהיו מוכנים לעשות. בפועל, הם היו מהפכנים ימנים שהעתיקו במהירות את השיטות של המהפכנים מברית המועצות – שני הצדדים דיברו שוב ושוב על ההערצה שלהם ללהט של הצד האחר – ואת ההמשך אנחנו יודעים. האם היה ראוי לצאת למלחמת אזרחים? בהתחשב במה שאנחנו יודעים, התשובה ברורה למדי.
אירונית, הדוגמא הזו היא מההיסטוריה של קריסת וויימאר. השמאל הישראלי לכוד בקונספציה שקריסת ישראל תהיה דומה. זה עשוי להגמר רע באותה מידה.
* * * * *
"דמוקרטיה מתגוננת". זה השם שבו קוראים בישראל להתמודדות – פאתטית, כמו של הדמוקרטים הגרמנים (הנה היא שוב, הקונספציה) – עם סכנת הימין בישראל. אני אומר "ימין" ולא "פאשיזם" כי הימין שלנו איננו פאשיסטי. פאשיזם הוא הערצת המדינה והאלהת המנהיגות. אנחנו מתמודדים, בעיקר, עם תיאוקרטיה, שהמדינה מבחינתה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" במקרה הטוב ביותר ומחסום בפני הבאת המשיח במקרה הרע יותר.
הביטוי "דמוקרטיה מתגוננת" הגיע עם בחירתו לכנסת של מאיר מרטין כהנא, ב-1984, שעשה כל מאמץ אפשרי לחדד את הדמיון בין ההלכה היהודית ובין החוקים הנאציים. בין השאר, הוא העלה להצבעה חוקים ששאובים אחד לאחד מחוקי נירנברג ונשענים על ההלכה. בשם אותה "דמוקרטיה מתגוננת", נפסלה מפלגתו של כהנא מלהתמודד שוב לכנסת ב-1988. מאז הכהונה ההיא, וויימאר וקריסתה הם חלק מהד.נ.א. של השמאל הישראלי.
אבל, יש לומר, לא ממש חלק מזה של הימין. 26 שנים חלפו מאז, ואנחנו – אלה שעדיין חושבים על ישראל כמדינה דמוקרטית – ממשיכים לחשוב במונחי "דמוקרטיה מתגוננת". אנחנו מחכים לאיזה מצעד לפידים, לאיזו השתלטות על לשכת ראש הממשלה, לאיזו שריפת רייכסטאג, אולי להפיכה צבאית (כפי שחזה צביקה עמית ב"קוד כחול", ואירונית זכה לנסיון צנזורה מהמפז"ל). בקיצור, אנחנו מחכים לאיזה אירוע דרמטי, מערער מציאות. זה לא לגמרי בלתי סביר: כמעט היה לנו כזה בכפר מימון ב-2005, ומועצת י"ש נסוגה ברגע האחרון, משהבינה שהממשלה רצינית הפעם.
אבל ההיסטוריה לעולם איננה חוזרת על עצמה במדויק. מאז השבץ של אריאל שרון לא סביר שמישהו יקיף את הכנסת בטנקים – וגם הוא התרכך משמעותית בשנותיו האחרונות. מרוב חיפושים אחרי סממני וויימאר, אנחנו מפספסים את הסכנה האמיתית, הלא-דרמטית: המשך המצב הנוכחי, עד קריסה איטית ובלתי מורגשת.
ישראל נמצאת, כפי שהגדיר זאת דורון רוזנבלום לפני כשמונה שנים, תחת הפיכה צבאית מרצון. כוחו של הצבא – הצבא המיתולוגי, לא זה המציאותי; הצבא כפי שהיינו רוצים לראות אותו, לא זה שאנחנו מכירים מנסיון – חזק מעבר לזה של כל צבא במדינה מערבית כלשהי. אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה, הנשיא וודאי על חברי הכנסת – אבל מי שימתח ביקורת על הגנרלים שלנו, או גרוע מכך על פושעי המלחמה המאכלסים את שורות החפ"שים, ימצא את עצמו מול אזרחים זועמים, על סף אלימות
אשר לפשעי המלחמה, די היה לעקוב אחרי התגובות באתרי הרשת השונים למעצרם של שני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים כדי להבין עד כמה רחבה התמיכה בקרב הציבור היהודי בפשעים כאלה. אפשר לומר בלי חשש הגזמה שחלקים רחבים יותר של הציבור היהודי תומכים כעת באלימות כלפי פלסטינים מאשר הציבור הגרמני בסוף ינואר 1933 או אפילו בליל הבדולח – האלימות רחבת ההיקף כלפי יהודים, במיוחד האלימות הפומבית, גררה תגובת נגד קשה בציבור הגרמני.
המצב בקרב הנוער קשה יותר: 50% אמרו לאחרונה שהם תומכים בשלילת זכויות מערביי ישראל, ו-56% מהם אמרו שיש לשלול את זכויות ההצבעה שלהם. 48% אמרו שיסרבו לפקודה לפנות התנחלויות. אירונית, בני הנוער הערבים ליברלים משמעותית יותר לאספסוף היהודי. הפוליטיקאים מריחים את זה: שר התיירות הפעיל מאד שלנו, סטס מיסז'ניקוב, תקף את תכניתה של הממשלה להשקיע 800 מיליונים בישובים ערביים כ"פרס לאי נאמנות", ויאיר לפיד כתב בטורו האחרון ש"איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מיהודים אכפת לי יותר)". לא בכל יום מודיע בעל טור ומגיש מהדורת חדשות שהוא חוזר לתפיסות האתיות שקדמו ל-1776.
וכל זה, כמובן, מקרין על צה"ל. הניכור בין השמאל ובין כוח הקלגסות הישראלי הגיוני מאד, בהתחשב בכך שבמשך רוב שנות קיומה של המדינה הוא עוסק בעיקר בדיכוי הפלסטינים. המלחמה האחרונה שבה התמודד צה"ל עם צבא סדיר אחר היתה ב-1982. מאז חלפו כמעט שלושים שנה. שמאלנים כבר לא יכולים לומר לעצמם, כפי שאמרתי לעצמי ב-1988, שנוכחותם בצבא תמתן את האירועים בשטח. אנשי הימין הדתי, שהנהגתו קוראת כבר שנים ליצירתו של קאדר מהפכני שישתלט על המדינה מבפנים, תופסים מזה שנים את מקומם.
הציבור הישראלי הופך יותר ויותר דתי, ככל שרעיון הלאומיות הישראלית – שבעצמו הוא גלגול של רעיון הלאומיות העברית-כנענית – מתפוגג וכל מה שנשאר מאחור היא יהדות, בגרסתה המתועבת ביותר, זו של "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". בעוד כמה שנים, פינוי התנחלויות יהיה בלתי אפשרי: כש-48% מהחיילים יסרבו פקודה, אפשר יהיה להפסיק להעמיד פנים שזה יקרה אי פעם.
בהתחשב בחוקים שמנסה הכנסת להעביר – חוק הנכבה, למשל, שיאסור על פלסטינים ישראלים לציין את אסונם – ובהחלטתה של הממשלה שהיא לא מוכנה להקצות את משאבי המדינה באופן שווה בין תושביה של ישראל; בהתחשב בכך שהדור הבא קיצוני מקודמו; בהתחשב בכך שלפקידות הישראלית נסיון מוכח בגזענות ממוסדת אך בלתי רשמית; בהתחשב בכך שהמשטרה מרסנת מחאה דמוקרטית ומותרת מאז "עופרת יצוקה", למרות הנחיות בתי המשפט (אתמול הם עצרו פעיל בהפגנות שייח' ג'ראח בביתו) – בהתחשב בכל אלה, סביר מאד שהדמוקרטיה הישראלית, בלי הכרזות רשמיות ובלי הפיכות, פשוט תהפוך למדינת כל יהודיה בפועל.
המצב הנוכחי יימשך, תוך הרעה מתמדת, בלי דרמות. אפילו אם תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל – ומי יוכל להאשים אותם? – לא יהיה צורך בשינוי מהותי. ישראל פועלת מיום היווסדה באמצעות תקנות שעת חירום הבריטיות, שבזמנו הוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות יותר מהחוקים הנאציים, והעובדה שהן אינן מופעלות בתחומי ישראל נובעת לא מזכות כלשהי אלא מרוחב ידו של השלטון; במידת הצורך, יכול גם אלוף פיקוד העורף להוציא צו מעצר מנהלי. ההתעללות במרדכי ואנונו, למשל, מתבצעת באמצעות צווים של אותו אלוף.
רצוי, אם כן, להפסיק לחכות לאירוע הדרמטי שבעקבותיו נעשה משהו, ולהבין שאנחנו במדרון. ובחלקו התחתון של המדרון. אם תותר אנלוגיית וויימאר אחרונה, לאחר הבחירות של מארס 1933, שנערכו לאחר כחודש של טרור פרוע ואיום על מי שלא יצביע להם, עדיין הצליחו הנאצים להשיג לא יותר מ-43.9% אחוזים. יורשיהם האידיאולוגיים היהודים מחזיקים, על פי הסקרים, ביותר מ-50%.
המהפכה היהוויסטית כבר בעיצומה. וראש הממשלה שלנו כבר מדמה את אויבינו לעמלק.
(יוסי גורביץ)
הערות עריכתיות (אנא מחק לאחר השינוי): שרון עוד לא מת (אם הבנתי נכון, עושים לו מה שעשו לרבי מלובביץ', בטרם הפכו אותו למשיח. הדמיון בין שני מהלכים אלה מהותי, לדעתי).
לא "רחבות ידו" של השלטון אלא "רוחב ידו".
ואם אני קוראת נכון את אירועי הימים האחרונים (כולל אלוף פיקוד דרום שהכריז על הכנסת כמה טנקים לעזה בתור דרך שתאפשר לישראלים "לחגוג פסח כראוי" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3868649,00.html ), עברתם את קו האל-חזור.
עברתם? ולא עברנו? לפי שהוציא עצמו מהכלל?
אינני ישראלית ומי שעבר את קו האל-חזור היא ישראל, לדעתי.
האם יש תחביר נכון יותר עבור מי שמתבוננת בכם מבחוץ?
כאשר ניסה כהנא להעביר את חוקיו היה זה ח"כ מיכאל איתן שהקביל אותם לחוקי נירנברג בפני מליאת הכנסת.
אמירתו של לפיד מטומטמת להחריד – הרי גם לגדולי ה"ליברלים נאורים החושבים שכל בני האדם שווים" איכפת יותר מבני משפחתם וחבריהם (למשל).
מן ההיסטריה אני פשוט אתעלם.
(טוב, לפחות מלחמת יום כיפור חזרה להיות מלחמה בטרמינולוגיה שלך. זה תיקון, או סתם חוסר עקביות?)
כל כך רדוד ופטתי שבא לבכות
פיספסתי?
איפה יש כאן איזכור למלחמת יום כיפור?
מה?
בפוסט קודם טענת שמאז 67' לא הייתה מלחמה בישראל (בטענה המופרכת משהו שלא עברו את הגבול או משהו). הפעם אמרת שמאז 82' לא הייתה מלחמה. אז רק תהיתי אם זה חוסר עקביות או תיקון המעוות.
טענתי שמאז 1967 לא היתה מלחמה על אדמת ישראל, אלא רק מלחמות חוץ או מלחמות קולוניאליות. מה שכתבתי עכשיו הוא שצה"ל לא נלחם נגד צבא סדיר מאז 1982, וזה נתון שאין עליו מחלוקת. לא הבנתי מה אתה רוצה.
נמאס מהקבלות האלה
יש לזכור שמה לעשות האדם הקיצוני ביותר בצד היהודי -כהנא-תמך "רק" בגרוש ערבים לעומת חלק מן "המתונים" הערבים שתומכים בהרג אוכלוסיה אזרחית כל עוד זה "רק" מתנחלים.
מה לעשות, והיהודים טובים יותר מוסרית?!
אין ספק שהפלסטינאים קיצונים בהרבה מהישראלים – מבלי להתייחס למוסריות אובייקטיבית, מצבם של הפלסטינאים הוא חממה לפונדמנטליזם. מצד שני, דעת הקהל הישראלית לא מבחינה בכל מקרה בין פגיעה בחיילים, מתנחלים או תושבי שדרות (פגיעה בכל אחד מאלו הוא "טרור" ומבצעיו הם "מחבלים").
אבל כל הויכוח שעשוי להתפתח פה מיותר. הקיצוניים הפלסטינאים, הערבים או האיראניים לא יצליחו לפגוע באורח החיים שלך בצורה מכרעת, כל עוד יהיה לך מענה צבאי לאיומיהם (ובמקרה הפלסטינאי, כל עוד תפתור את האיום הדמוגרפי שהם מציבים). הקיצוניים מבית יכולים להפוך את המדינה שלך למקום שלא תוכל לקיים בו אורח חיים חופשי – וזה גרוע מכל נזק שהסב לך האיום מחוץ.
תגובה מעולה
מה לעשות, וחיי היהודים הרבה יותר בטוחים? "הטרור הנורא" קוטל, בשנים קשות במיוחד, כמחצית ממספר ההרוגים השנתי בתאונות דרכים. בדרך כלל, הוא קוטל כמה אחוזים בודדים מהמספר הזה.
אילו היית יודע שבכל לילה נתון יכולים לפרוץ לביתך חיילים חמושים, לנתץ את כל הנקרה בדרכם ולהשפיל אותך ואת בני משפחתך, שבנך עשוי לחטוף מכות רצח ולהישלח לבית סוהר לכמה שנים רק מפני שהסתכל בצורה "חשודה" על שוטר מג"ב (או, חלילה, הביע השערה מסוימת בדבר המקצוע של אמו), שהוריך הזקנים יכולים לגסוס בדרך לבית חולים כי איזה חייל החליט שלא בזין שלו לפתוח את שער המחסום אחרי השעה X בערב — סביר להניח שגם אתה היית תומך בחיסול בלתי-ממוקד של אותם חיילים וכל מי שקשור אליהם באיזושהי צורה.
אני פחות פסימי ממך, אבל התרחישים שאתה מתאר אינם חסרי הגיון לחלוטין. ובכל זאת, מה הפתרון? יש גבול ליכולת התמודדותה של הדמוקרטיה אל מול הרוב – האם פתרון בסגנון אלג'יריה או טורקיה (בהן משליטים דמוקרטיה בכוח) הוא פתרון הגיוני? גם במדינות הללו הפתרון הזה עבד לזמן מוגבל ביותר.
לנמרוד:
1. לא הפלסטינים או האירנים פוגעים באורח החיים. הצסא והממשלה עושים זאת. הם פגעו] פוגעים, ויפגעו ביתר שאת בעוד ועוד חירויות. שפיטא.
2. "הרוב"? אתה מתכוון רוב מתוך האזרחים בעלי הפריבליגיות, או רוב מבין התשובים תחת שליטת ישראל? סתם לידיעה.
וכנרה שאין פתרון.
1. אני חושב שזה בדיוק מה שהוא אמר, לא? שהאיום מהקיצוניים שלנו הרבה יותר חמור, בגלל שהם משפיעים על רמת החירות שיש לכל אחד מאיתנו.
נכון. סליחה.
תיקון היסטורי – הערצת הצבא בישראל היא מוגזמת לחלוטין, אבל היא עדיין נמוכה משהייתה בשנות ה-50 (או לצורך העניין, בכל תקופה בתולדות ישראל למעט שנות ה-90)
ממשלות ישראל לדורותיהן עשו כל מה שהן יכולות כדי להצית אינטיפאדה של ערביי ישראל. ביחוד בטיפול באולוסיה הבדואית והחיסול השנתי של הגידולים החקלאיים שלה. מי שהיה בב"ש במלחמת עזה האחרונה יכל לראות אילו שלטים עיטרו את הכניסה לפיקוד דרום. חוץ מ"יואב גלנט תעשה לי גדוד" היה כתוב שם הכל.
איזה שלטים עיטרו את הכניסה לפיקוד דרום?
יוסי, לא הצלחתי לעקוב אחר הטיעון שלך: האם אתה מקביל בין השמאל הישראלי לסוציאל-דמוקרטיים בגרמניה? כי למרצ אין מליציה חמושה שמחכה לפקודות.
מכיוון שהצבא הוא האיום לדמוקרטיה, איך הדמוקרטיה שלנו אמורה להתגונן?
איך אתה יודע שאין להם מיליציה?
בזמנו היה במופע הסטנדאפ של מודי בר-און מערכון של "איך תיראה הפיכה שמאלנית". לא זוכר מה היה שם פרט לעובדה שהיה ברור שזה לא יעבוד, ומהתלונה "למה הקיבוצניקים תמיד ברתק?".
לא סתם הגבתי כך. בזמנו (שנות החמישים) הייתה מחתרת קומוניסטית שפעלה בקיבוצים הסטליניסטים של מפ"ם. עד היכן שידיעותי מגיעות מפ"ם הייתה המפלגה הישראלית היחידה עם זרוע צבאית.
ומפעם לפעם מגלים איזה סליק בקיבוץ שמוישל'ה בן ה-90 שמר עליו בקנאות מתקופת הבריטים ודאג לשמן אותם מחדש כשהליכוד עלה לשלטון… עדיין – נראה לי ברור שכיום אין מיליציה בשמאל, רק אצל נערי הגבעות ומתנחלים אחרים.
היה שלט מול הכניסה לפיקוד
יואב גלנט אתה גדול באר שבע מאחורייך
משהו בסגנון הזה
יוסי, אתה צודק לחלוטין. צריך להבין שאין בין השמאל לימין כלום ובטח לא אחוות אזרחים כמו שתמיד מנסים למכור לנו.
הפתרון היחיד הוא מלחמת "אזרחים" שצד אחד יצא מנצח וישלוט בעוד הצד השני יושמד.
אף צד לא יצא מנצח במלחמת אזרחים בישראל. ברגע שתהיה מלחמה של ממש עם נשק חם וקורבנות השכנים שלנו לא יהססו לנצל את ההזדמנות. למעשה, זה בדיוק מה שמונע מלחמת אזרחים כבר 60 ומשהו שנים.
אתה כנראה צודק, אבל זה לא משנה את נכונות מה שכתבתי על חוסר הקשר בין האזרחים.
חירות שיוויון ואחווה נקנים ביסורים. תראה לי דמוקרטיה אחת מלבד בריטניה שלא עברה מלחמת אזרחים. או שיש פה דמוקרטיה או שיש פה תאוקרטיה.
גם בריטניה עברה מלחמת אזרחים.
ברגע שמישהו אומר תראה לי …[מדינה אחרת].., אתה יודע שמדובר בשטויות.
"(כולל אלוף פיקוד דרום שהכריז על הכנסת כמה טנקים לעזה בתור דרך שתאפשר לישראלים "לחגוג פסח כראוי" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3868649,00.html )"
כאילו מדובר באיזה "פסח שמח, יהודים!" ולא פעולת מנע לירי קסאמים או הנחת מטענים.
את כל כך מתקדמת, הרשי לנו להביע הערכה.
תראה, זה לא שאלוף פיקוד הדרום חושב שהריגת כמה מחבלים היא הדרך הראויה לחגוג את חג הפסח (כלומר, אני מקווה שלא, ועל כל פנים, זה לא מה שמשתמע מהציטוט).
מה שכן משתמע מהציטוט הוא שגלנט רואה את צה"ל כגוף שתפקידו לסייע ליהודים בעבודת אלוהיהם. וזה דבר די מבהיל, בין אם הוא יוצא מפיו של זולל-טריפות ובועל-נידות (או שמא להפך?) ובין אם הוא יוצא מפיו של יהודי אדוק בדתו המקפיד על מצווה קלה כחמורה. כי הצבא, לפחות במדינה דמוקרטית, הוא מכשיר שתפקידו להבטיח את ביטחונם של אזרחי ותושבי המדינה, לא לקיים את מצוותיה של דת כלשהי (לא לחינם הזכרתי את התושבים: לפני איזה שבועיים נהרג בגבול עזה עובד זר מתאילנד; במדינה המכבדת את זכויות האדם הייתי מצפה שהריגתו תעורר אצל הפוליטיקאים תגובה זועמת לא פחות מהריגתם של חיילי הצבא). מהבחינה הזאת, אני מסכים הרבה יותר עם החרדים, הנמנעים מלשרת בצבא שאינו מתנהל לגמרי על-פי חוקי הדת, מאשר עם סרוגי הכיפות, המשרתים בצבא ומנסים (די בהצלחה) להשליט בו את הנורמות של הדת היהודית – הגם שאני מקבל את זכותם המלאה של אלה כמו אלה לנהל חיים על-פי נורמות הדת בקהילותיהם, כל עוד אלה אינן חמושות.
אוי באמת…
"לחגוג סדר כראוי"=בלי טרור פלשתינאי. צריך אקרובטיקה מחשבתית ניכרת כדי להגיע למסקנה שלך.
במדינת ישראל יש די הרבה אנשים שאינם חוגגים את ליל הסדר. איזה מיליון ערבים, כמה מאות אלפי עובדים זרים, ועוד קצת תיירים שאינם יהודים ואזרחים שהם אתאיסטים מוצהרים. האם לכל אלה אין זכות לביטחון, לפי תפיסתו של גלנט?
מרוב ניתוח קטנוני פסבדו מלומד אתה יוצא סתם אידיוט.
מסכים. תשובה טפשית לגמרי.
למעשה לא מדוייק.
http://www.idi.org.il/PublicationsCatalog/Documents/BOOK_7104/Madad_2009_hebrew.pdf
התמיכה בצהל מעל 70% ומעל 80% ברוב השנים.
אם לוקחים רק את הציבור היהודי המספרים קופצים בצורה משמעותית כלפי מעלה.
הירידה באמון במוסדות השלטון היא מתמדת, אבל הצבא עדיין שומר על כוח רב יחסית.
אם בסקרים עסקינן, שווה לפעמים לעשות דאבל צ'ק למסקנות העולות מן הסקר ולבדוק את הנתונים לבד, למשל http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=1040#after_maavaron
שמח חג
הכל מוסכם, אבל מה אמרת שהוא חדש בכל הסיפור הזה? האם היה נדמה לי שבשנה האחרונה היית אופטימי יותר, קיווית שהאמריקאים ילחצו והכל יסתדר? האם נימת היאוש של השבועות האחרונים היא נימת יאוש מהאמריקאים שמעדיפים להמשיך במשחקי 'תבנו בלי שנראה שאתם בונים' ובמקביל להמשיך את הזרמת הנשק?
כתבת על חוסר היכולת לפנות התנחלויות בלשון עתיד 'לא יהיה אפשר לפנות', אתה חושב שזה בכלל על הפרק שממשלה כלשהיא יכולה לפנות כיון את חברון היהודית, נניח , שלא לומר את אריאל ומעלה אדומים? נראה שהסיכוי לכך אבד זה מכבר, עם חצי מיליון יהודים בגדה המערבית.
האופציה היחידה, אזרחות לכל, נראית כבר יותר סבירה, והיא וודאי לא תתרחש ללא לחץ חיצוני מסיבי.
ג'ו, דווקא בעניין זה תמצא שותפים בקרב הציבור הדוגל בארץ ישראל השלמה. לא כולם כמובן, אבל רבים מהם בהחלט מוכנים ותומכים ברעיון של מתן אזרחות (איך הם מתכוונים להמשיך לקיים מדינה יהודית אני לא ממש יודע).
מצחיק שאתה אומר את זה שבוע אחרי שנתניהו ספג סוף סוף את הנזיפה המתבקשת מנשיא ארה"ב.
כמובן, אין לי מושג אם האירוע הזה אכן מציין תפנית של ממש ביחסה של ארה"ב לישראל. אני מקווה שכן, אבל גם אם כן, יקח עוד זמן עד שהתפנית הזאת תכריח את ישראל לזנוח את היומרה לשלוט על הפלסטינים בלי לתת להם את האפשרות להשפיע על השלטון באופן השווה לזה של אזרחי ישראל. בכל מקרה, המצב עכשיו הוא טוב יותר ממה שהוא היה לפני שבועיים. ולא נותר אלא לקוות שהמגמה הנוכחית תימשך.
תראה לי ימני אחד שמוכן לתת זכות בחירה לפלסטינאים מהשטחים
במהלך הזמן נתקלתי בכמה מאמרים, כתבות ודיונים בבלוגים שעסקו בכך, אם כי לא ממש טרחתי לשמור אותם. בדעה הזו קיימת, גם אם לא נפוצה, ומן הסתם אלה שמביעים אותה הם לרוב אותם אנשים ונשים שמבקשים לשלב בין ארץ ישרלא השלמה לבין אמונתם האמיתי בדמוקרטיה. ככל הזכור לי, אורי אורבך ואורי אליצור למשל תומכים בכך, ומבחינה גיאוגרפית אני חושב שתמצא אותם יותר באזור גוש עציון.
היתה את ציפי חוטובלי מהליכוד שרצתה לתפוס כותרת. היא התנתה את זה בהוכחת נאמנות – כנראה גיור ורציחת שכן או משהו…
בכוונה לא הבאתי את המקרה של חוטובלי כדוגמה. המקרים שנתקלתי בהם (שוב, אינני זוכר איפה) היו יותר רציניים ומציאותיים ממנה.
מתנצל על שגיאות ההקלדה בתגובתי הקודמת (עכשיו שמתי לב אליהן).
בדקתי אצל אורי אורבך ואורי אליצור ולא ראיתי שום מאמר או ראיון בו הם טוענים שיש לתת זכות בחירה לפלסטינאים בשטחים. אני די בטוח ש-99% מהימנים מתנגדים לדעה הזאת והיא שוליים שבשוליים בימין, בטח שלא "רבים מהם בהחלט מוכנים ותומכים ברעיון של מתן אזרחות", אני משער שהתמיכה ברעיון זה בימין נמוכה בהרבה מבשמאל
לא כל המאמרים שאורבך כתב ב"ידיעות אחרונות" מופיעים באינטרנט.
דוגמה שכן הצלחתי למצוא (לא מי יודע מה, אבל דוגמה):
http://otherj.blogli.co.il/archives/344
אתה צודק שטעיתי בכך שכתבתי "רבים", כי משתמע מזה רוב או לפחות מיעוט גדול. מסכים בהחלט שדעה זו אינה נפוצה. עדיין נראה לי שכדאי למי שדוגל ברעיון הזה לחבור לגורמים הללו.
זו דוגמה למישהו שטעון שהוא מוכן לפתרון של 2 מדינות, אבל לא נאמר שם שהוא מוכן לתת לפלסטינאים זכות בחירה
רשלנות שלי – ההפניה היא לדיון שבתגובות (באופן ספציפי – אלה של "דתי לאומי מודאג").
ראה כאן:
http://www.haaretz.com/hasite/spages/1142622.html
והם כותבים על-כך גם בעיתונות שלהם:
http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/8717
אני מצטער יוסי, אבל להתייחס לחיזבאללה – כפי שהיה במלחמת לבנון השניה – כמשהו פחות באופן כלשהו מצבא סדיר זו היתממות.
אז למה מותר לקרוא להם "מחבלים" כל פעם שמתייחסים אליהם?
וכאילו כדי להוכיח באילו זמנים נוראים אנו חיים את ההבל המפחיד הזה כתב בן דרור ימיני בגיליון חג-החרות במעריב (לקוח מ NRG):
"יש צורך בתקופת ביניים של עריצות הרוב. רוב של מפלגות כמו הליכוד, קדימה, העבודה, דתיים ממלכתיים וישראל ביתנו – רוב עם עקרונות ציוניים ברורים. רוב שרוצה מדינה יהודית אבל לא מדינת טליבאן. רוב שישנה את שיטת השלטון, יגדיל באופן דרסטי את הגיוס, יחזיר את הבכורה לחינוך הממלכתי ויחייב לימודי ליבה, יחזיר את שלטון החוק לשטחי ההפקר של נוער הגבעות והבדואים. העבודה רבה.
כך שהגיע זמן עריצות. לפחות לתקופת ביניים. אחרי שהרוב יחזיר לעצמו את השלטון, יהיה מקום להאזין גם למיעוטים. נכון, אין מי שיוביל את המהלך הזה. נתניהו מוכר את העתיד תמורת נזיד עדשים קואליציוני לטווח הקצר. בדיוק כמו קודמיו. אבל מותר לומר למנהיגות הנוכחית: נמאסתם. אם לא תתעשתו, אל תתפלאו אם הדמוקרטיה הישראלית הופכת לבדיחה עצובה."
לקרוא שוב ושוב, לאט-לאט.
אני עצוב קצת יותר עכשיו.