ספקולציה פרועה: פעם, לא כל כך מזמן, מוטט ג'ורג' סורוס את כלכלת דרום מזרח אסיה כמעט לבדו. הוא קנה כמויות גדולות של המטבע המקומי, מה שהקפיץ את מחירו מעבר למחירו "האמיתי", מה שגרם לעוד ספקולנטים לקנות את המטבע, והעלה את מחירו עוד יותר. ואז, בוקר אחד בהיר, שפך סורוס לשוק את כל יתרות המטבע שלו, זרק שורה של מדינות למשבר כלכלי מתמשך, הרס את חייהם של מיליונים, וגרף עוד כמה מיליארדים שהוא לא באמת צריך.

בעולם מתוקן יותר, אדם שרושש בכוונת מתכוון מיליוני אנשים כדי לשפר קמעא את חשבון הבנק התופח ממילא שלו, היה מועמד בזריזות אל הקיר הקרוב ומוצא להורג על ידי כיתת יורים, שנבחרה בבהילות שהיתה גורמת לחיסולם של הערפדים הרומנים ב-1989 להיראות הליך שקול ומתון. בעולם שאנו חיים בו, ראו זה פלא, סורוס הוא אלילו של השמאל האנטי גלובליסטי. היי, הוא מתנגד לבוש.

ולמה אני מזכיר את זה עכשיו? בגלל שמה שקורה בשבועות האחרונים לשקל מתחיל להיראות באופן מעורר חשש כמו תרגיל סורוס. אפשר להבין התחזקות של השקל מול הדולר – זו תוצאה של חולשה אמריקנית יותר מאשר עוצמה ישראלית – אבל הוא מתחזק גם מול היורו ומול השטרלינג. אני לא כלכלן, רחוק מכך, ויכול להיות שזהו פחד נטול בסיס – אבל אני מתחיל לפחד. מה שקרה למעצמת ההיי טק דרום קוריאה ב-1998 יכול לקרות ב-2008 למעצמת ההיי טק המזרח תיכונית.

עדיין לא קולט: בנימין נתניהו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא אפילו שוקל תביעת דיבה. למי אכפת שהוא הוציא כ-175 אלף שקלים על שבוע אחד בבריטניה? למי אכפת שהוא הוציא 11,000 שקלים על תיאטרון? כ-5,000 שקלים על ארוחה אחת? מה זה עניינכם? זה לא על חשבון המדינה. זו, לדבריו, רדיפה פוליטית.

אין ספק שהאנשים שמסרו לערוץ 10 את הפרטים על הבככנליה של בני הזוג נתניהו אינם שוחרי טובתם. זה לא קשור. כמעט כל סקופ עיתונאי נשען על כך שמישהו לא אוהב מישהו אחר עד כדי כך שהוא מוכן להדליף מידע מזיק. נתניהו מתעקש לא להבין שני דברים.

ראשית, שהעובדה שהכספים לא שולמו על ידי המדינה איננה נסיבות מקלות. להיפך. מועמד לראשות הממשלה שמקבל סכומי עתק ממיליונרים זרים, אפילו אם היה בעבר מועמד לתפקיד שר האוצר של איטליה, הוא מועמד בעייתי מאד. על פניו, זה אפילו מנוגד לחוק – כך ערוץ 10 – אבל אני לא משפטן. הכנסת, אגב, הכחישה היום את טענתו של נתניהו, על פיה אושרה גם נסיעתו של אשתו, שרה.

שנית, וחשוב יותר, נתניהו עיוור למשמעות הציבורית של המעשה. האיש שעישן סיגרים ב-10,000 כל חודש על חשבון הציבור עד שתפסו אותו, האיש שידוע בכך שהוא לא מרבה לשלם במסעדות, האיש שאוהב את החיים הטובים, הוא האיש שהרס להרבה מאד אנשים את החיים. יש פער איום בין הדרישה שאנשים יתקיימו משכר מינימום ושהמדינה תקצץ את תמיכתה בנזקקים, ובין נסיעת תענוגות שבזבזה, בשבוע אחד, פי שניים ממה שהישראלי הממוצע מרוויח בשנה.  נתניהו הוא איש ציבור, לא איזה מוטי זיסר. אחד הדברים שפגעו במועמד הדמוקרטי הפופוליסטי – פופוליסטי במובן הטוב ביותר של המילה – ג'ון אדווארדס היתה העובדה שהוא נתפס משלם 400 דולר לתספורת. זה רדף אותו לאורך כל הקמפיין.

נתניהו לא פופוליסט, רחוק מכך – אוליגרך תהיה הגדרה מדויקת יותר – ואף על פי כן, יש לזקוף את התנהגות האלפיון-העליון שלו, גם אם היא חוקית, כנגדו. לא שזה יקרה, כמובן.

הברווז הצולע מגעגע: נשיא ארצות הברית, לא עלינו, הוא ג'ורג' וו. בוש. הוא ישמש בתפקידו עד ה-20 בינואר 2009, שאז יושבע במקומו נשיא אחר. מטבע הדברים, עם כניסת מסע הבחירות לנשיאות להילוך גבוה, הופך בוש לפחות ופחות רלוונטי. המועמדים הרפובליקנים – לנשיאות ולקונגרס; בזה האחרון צפויים הרפובליקנים למשבר, כשיותר מ-30 חברי קונגרס הודיעו שהם לא יתמודדו שוב על מושבם – מתרחקים ממנו כמו מנושא צרעת.

אבל הוא עדיין הנשיא, והוא עדיין אסון מהלך. לפני כשבוע, חשף בוש את שקרי הממשל שלו בנושא העינויים; לאורך כל הדרך, מהרגע שבו אמר צ'ייני ש"נצטרך לפעול בצד האפל", הכחיש הממשל כי הוא מענה. לכל היותר, התוודה ל"שיטות חקירה מורחבות". בוש נחשב לנשיא הממעט להשתמש בסמכות הווטו – בדרך כלל הוא פשוט כותב על החוק שאין לו כל כוונה ליישם אותו – אבל לפני שבוע, הוא הטיל ווטו על חוק שאסר על הסי.אי.איי. להשתמש ב"שיטות חקירה" האסורות על ידי הצבא, ספציפית "ווטר בורדינג" שהיא סימולציה של הטבעה.

השוק האמריקני מסתחרר, הממשל מעביר בבהילות כספים לחברת ההשקעה בר סטיירנס שנמצאת על סף קריסה – ובוש נושא את אחד הנאומים הגרועים ביותר שלו. בעלת הטור מורין דאוד – בלשון המעטה, לא מעריצה של בוש – הגדירה את התפקוד שלו כשווה ערך להופעה הראשונה, הקטסטרופלית, של בוש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. לדבריה, הוא נראה חופשי ומאושר ככל שהכל סביבו קורס.

לא צריך לקבל את התיאוריה הפרוידיאנית של דאוד – שבוש חש משוחרר משום שעכשיו אין עוד טעם למרוץ, שהיה חסר טעם מלכתחילה, שבו התחרה באביו – כדי להבין שמשהו דפוק קשות באיש. די להקשיב למה שאמר לחייליו באפגניסטן בסוף השבוע: "אני חייב לומר, אני קצת מקנא [בכם]. אם הייתי מעט צעיר יותר ולא מועסק, אני חושב שזו היתה יכולה להיות חוויה פנטסטית – להיות בקו החזית של סיוע לשגשוגה של הדמוקרטיה הצעירה הזו. אתם ודאי מוצאים את זה מסעיר… במידה מסוימת רומנטי".

זה אותו אדם שהשתמש בקשרים של אביו כדי להמנע מהצבה בוויאטנם ושימש בתור טייס במשמר הלאומי של טקסס.

לקרוא ולא להאמין: "מכינים את הילדים לקראת המסע אל העבר הקולקטיבי של עמם, אל המנוע עשוי אפר המתים אשר ממשיך להפעיל את חיי המדינה בהווה ולשרטט את דמותה בעתיד. אי אפשר להפריז בחשיבות המסע לפולין, חשיבות המפגש עם החומר שממנו עשויה הרוח הרודפת את האומה הישראלית והמרוממת אותה". כך כתבה היום טלי ליפקין-שחק על המסע אל מחנות ההשמדה. ההדגשות שלי.

כן, יש במאמר כמה הסתייגויות צנועות על "הצורך לעצור מדי פעם ולבחון את התכנים" – אבל רוב המאמר מוקדש לתלונות על כך שהמסע לשם עולה כסף. "אם הנסיעה לפולין היא ערך כמעט מקודש" – איזה יופי של 'כמעט' – "של סדר היום הישראלי, יש לאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך להשתתף במסע".

הייתי אומר שזה מדהים, אבל זה כבר מזמן הפך לשגרה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)