בין הפריימריז האחרונים ועד הפריימריז הבאים – 22 באפריל, בפנסילבניה – לא אמור לקרות הרבה; המרוץ לנשיאות ארצות הברית נגרר הלאה. אבל, בניגוד לציפיות, שלשום היה אחד השיאים שלו, כשאובאמה נשא נאום שהוגדר כמעט מיד היסטורי.

סביר להניח שאובאמה היה מעדיף לוותר על התענוג. הוא נגרר לנאום הזה עקב תקלה קשה: הכומר הפורש של קהילתו, ג'רמיה רייט (Wright), נתפס בשורה של אמירות בעייתיות, כגון "עלינו לומר 'אל, ארור את אמריקה'", כשהוא מתייחס לשורה של עוולות שבצעה ארה"ב. הדברים קיבלו מיד תהודה רחבה, וציירו את אובאמה בדיוק כמה שהוא מנסה להמנע ממנו: שחור זועם.

הנוהל הפוליטי המקובל במקרים כאלה הוא להשליך את התומך הבעייתי אל מתחת לגלגלי האוטובוס הקרוב. קלינטון נפטרה מכמה מתומכיה, הבולטת שבהן ג'ראלדין פרארו; אובאמה הביא להתפטרותה של יועצתו המחוננת, סמנתה פאואר, לאחר שזו כינתה את קלינטון "מפלצת". תחילה נראה שזה מה שאובאמה יעשה: רייט התפטר מתפקידו בקמפיין של אובאמה.

ואז הוא אימץ אותו בחזרה אל חיקו. ב"שבוע הקדוש" שאחרי פסחא, בנאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, אובאמה העז לדבר על מה שאין מדברים עליו: היחסים בין הגזעים בארה"ב, ולהציב מחדש את ההבחנה בין דחיית החטא ובין השלכת החוטא. הנאום ארוך – כ-5,000 מילה – אבל מאד שווה קריאה, ואני מתכוון לצטט ממנו באריכות.

אני מניח שהוא ינותח שוב ושוב; אני מזהה בפתיחה שלו, מיד, הד ברור לנאום גטיסברג. הוא מתחיל בשבחים לחוקה האמריקנית, ואז מציין ש"לא היה די במילים על קלף לשחרר את העבדים, או להעניק לאנשים, בני כל הצבעים והאמונות, את זכויותיהם וחובותיהם המלאות כאזרחי ארצות הברית": המאבק לשיפור הוא תמידי. לא, אומר אובאמה, האיחוד איננו מושלם, והוא לא יהיה מושלם לעולם; אבל אפשר לקרב אותו יותר לשלמות.

הוא מנתח את הכעס בקהילה השחורה, מסביר את הרקע לזעמו של רייט – ואז דוחה את החרון הזה. דבריו של רייט שיקפו, הוא אומר, "תפיסה מעוותת בתכלית על הארץ הזו; שרואה את הגזענות הלבנה כפושה כמגפה; שמעלה על נס את מה שפגום באמריקה מעל מה שטוב בה". השגיאה הבסיסית של רייט היא "לא על כך שדיבר על גזענות בחברתנו; היא בכך שדיבר כאילו חברתנו קפואה ובלתי משתנה, כאילו לא היה שינוי; אבל אנו יודעים, ראינו, שאמריקה יכולה להשתנות".

אבל הוא לא דוחה את רייט. "אני מתוודה שאילו כל מה שידעתי על הכומר רייט היו שבבי הדרשות הללו, ששודרו שוב ושוב… או אילו כנסיית טריניטי תאמה את הקריקטורה שלה שהפיצו כמה פרשנים, אין ספק שהייתי מגיב בדרך דומה [לזו של רוב המגיבים]. אבל האמת היא, שזה לא כל מה שאני יודע על האיש"; וכאן באים שבחיו של רייט, ושבחי הכנסיה: "טריניטי מייצגת את הקהילה השחורה בכללה: הרופא ואם-הסעד, הסטודנט המצטיין וחבר הכנופיה לשעבר… הכנסיה מכילה במלואה את הנדיבות והאכזריות, האינטליגנציה החריפה והבורות המדהימה, המאבקים וההצלחות, את האהבה, וכן – את המרירות והאפליה שמהווים את החוויה השחורה באמריקה".

הוא לא יכול, אומר אובאמה, להתכחש לרייט כפי שאינו יכול להתכחש לקהילה השחורה, "או את סבתי הלבנה, אשה שסייעה לגדל אותי, אשה שהקריבה שוב ושוב למעני, אשה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם – אבל גם אשה שהתוודתה פעם על הפחד שהיא חשה בעברה על פני גבר שחור ברחוב, ושביותר מהזדמנות אחת הביעה סטריאוטיפיים גזעיים או אתניים שגרמו לי להתכווץ".

ואז הוא שולח יד אל קהילת הצווארון הכחול הלבנה: "כעס דומה קיים בחלקים של הקהילה הלבנה. רוב האמריקנים הלבנים בני המעמד העובד והמעמד הבינוני אינם חשים שהם זכו לפריווילגיה כלשהי בשל גזעם. החוויה שלהם היא חווית מהגרים: עד כמה שזה נוגע להם, איש לא נתן להם דבר, הם בנו הכל מכלום. הם עבדו קשה כל חייהם, פעמים רבות רק כדי לראות את עבודותיהם עוקרות אל מעבר לים, או את הפנסיה שלהם מושלכת, לאחר שנים רבות של עבודה. הם חרדים לעתידם, וחשים כיצד חלומותיהם חומקים מהם; בעידן של משכורות שאינן עולות ותחרות גלובלית, ההזדמנות נראית יותר ויותר כמשחק סכום אפס, שבו חלומותיך מתגשמים על חשבוני." גם את הזעם שבקהילה הלבנה, שחשה נפגעת ממדיניות של "אפליה מתקנת" – אוקסימורון, אפליה אינה יכולה לתקן – מבין אובאמה, והוא מסרב לקרוא לו גזענות.

ואז הוא שובר את המשחק הרפובליקני שנמשך כבר יותר מ-20 שנה: "כפי שהכעס האפרו-אמריקני הוכיח עצמו לא פעם כמזיק לעצמו, הטינה הלבנה הזו הפנתה את תשומת הלב מהאשמים האמיתיים במעיכתו של המעמד הבינוני: תרבות תאגידית רוויה בסחר פנימי, נהלי ניהול חשבון שנויים במחלוקת, ותאוות בצע קצרת-טווח".

עכשיו, אומר אובאמה, "אנחנו יכולים לשדר את דרשותיו של הכומר רייט בכל ערוץ, כל יום, לדוש בהם שוב ושוב עד הבחירות… ואנחנו יכולים לזנק על כל פליטת פה של תומכי הילארי… נוכל לעשות את זה.

"אבל אם נעשה את זה, אני יכול לומר לכם שגם בבחירות הבאות נדון באיזו הסחת דעת. ואחר כך, בעוד אחת. ובעוד אחת. ושום דבר לא ישתנה. זו אפשרות אחת. או, שברגע הזה, במערכת הבחירות הזו, נתאחד ונאמר "לא הפעם". הפעם אנחנו רוצים לדון בבתי הספר המתפרקים, הגוזלים את עתידם של ילדים שחורים ולבנים ואסייאתיים והיספניים… הפעם אנחנו רוצים לדבר על כך שהתורים בחדרי המיון עמוסים בלבנים, שחורים והיספנים שאין להם ביטוח בריאות… הפעם אנחנו רוצים לדבר על המפעלים הסגורים, שפעם סיפקו מחיה נאותה לגברים ונשים מכל הגזעים, ועל הבתים העומדים למכירה שפעם השתייכו לאמריקנים בני כל הדתות, כל המחוזות, כל אורחות החיים".

ויש עוד. הנאום הזה יצוטט, אני מוכן להמר, שוב ושוב. לא מיותר לציין שאובאמה התעלם במופגן מהרעיון של ייצור "סאונדבייט": הוא נתן נאום של 5,000 מילה. ואולי, בעידן שבו כל אחד יכול לקרוא את כל הנאום או לצפות בו, חלף זמנו של הסאונדבייט?

*           *            *            *            *

התגובה התקשורתית על הנאום היתה יוצאת מן הכלל. השמאל האמריקני, שחלקים ממנו ראו את אובאמה כמתון מדי בשל סירובו להבטיח להאכיל את הרפובליקנים במה שהם האכילו את הדמוקרטים שמונה שנים, התגבש סביבו מיד. צופים בנאום, שחורים ולבנים, בכו; ציניקנים מושבעים החליטו שזה לא היום. 

ואז מייק הקאבי, הכומר הרפובלקני שפרש מן המרוץ, יצא להגנת רייט ואובאמה. אחרי שדיבר על דרשות מאולתרות שיוצאות משליטה, שלא היו נראות כך אילו נכתבו, הוא אמר: "ויש עוד דבר אחד שצריך לזכור. עד כמה שקל ללבנים בינינו לומר 'אלה הצהרות נוראיות!", – אני גדלתי בדרום המופרד מאד, ואני חושב שאנחנו צריכים לגלות יותר הבנה… כלפי אנשים שגדלו תוך שמכנים אותם בשמות גנאי, שאמרו להם 'אתם צריכים לשבת ביציע כשאתם הולכים לקולנוע. אתם צריכים להכנס למסעדה בדלת האחורית. ואתם לא יכולים לשבת שם עם כל השאר. יש חדר המתנה מיוחד אצל הרופא. והנה המקום שבו תשבו באוטובוס…'. ואתם יודעים מה? לעיתים אנשים מטפחים טינות, ואתה פשוט צריך לומר: כך גם אני, כנראה. כך גם אני, כנראה. למעשה, סביר שאני הייתי שומר יותר טינה".

זו היתה חריגה גסה מקו המפלגה הרפובליקני. הקאבי עשה אותה בכל זאת. הוא עשה אותה למרות שהוא רוצה להיות סגן הנשיא של מק'קיין. וזו לא החריגה הראשונה שלו: הוא היה המועמד הרפובליקני היחיד שהגיע לעימות פומבי בין המועמדים לנשיאות שאורגן על ידי ארגון לקידום השחורים, והוא דחה את הקו הנייטיביסטי של מפלגתו ואמר שהוא מסרב למנוע שירותים מילדי מהגרים לא חוקיים: "לא אעניש ילדים בגלל פשעי הוריהם. אנחנו יותר גדולים מזה".

פרשנים שונים השוו השבוע את אובאמה, לאחר הנאום, לנשיא הבדיוני בארטלט מהסדרה "הבית הלבן". ייחודה של הסדרה הוא שהיא הוגנת גם כלפי הרפובליקנים – שלעיתים מקבלים את השורות הכי טובות. הרפובליקנים של "הבית הלבן" איננה מפלגת הערפדים שלמדנו להכיר בשמונה השנים האחרונות. אם אובאמה היה בארטלט, הקאבי – על כל בורותו המוצהרת, על כל תמיכתו ב'בריאתנות' – התעלה למדרגת יריב רפובליקני ראוי.

איפה, לעזאזל, האובאמה שלנו? זו תהיה שאני שומע יותר ויותר מיותר ויותר אנשים משכילים. איך, לעזאזל, נתקענו בין דבר וכולרה, בין אולמרט, נתניהו וברק? רבאק ערס, זו התוצאה הסופית של הקבוצה שהוציאה את שפינוזה ואיינשטיין, בין רבים וטובים? אולמרט ונתניהו? זה כל מה שאנחנו מסוגלים לו? זה השיא של היכולת הפוליטית שלנו?

התשובה – הדי צינית, לצערי – היא שכל דבר אמריקני מגיע לכאן באיחור של 15 עד 20 שנה. חלק מהדברים – תפיסת אזרחות, למשל – מעולם לא אימצנו. יש לנו איזה 15 שנים לחכות, אם כן.

עד אז, נותר רק למות מקנאה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)