בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית
אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.
צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.
אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.
אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.
מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.
יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.
ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?
הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות