אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות בספה ולא אזוז למשך זמן רב. אולי אעשן כדי להירגע מעט. האמת, ידעתי שזה הולך לקרות, ההלם שלי ברגע זה איננו נובע מהפתעה. זהו ההלם של מי שהרשה לתקווה לקחת את ההגה התודעתי שלו, מחוסר אונים.

אחר כך אוכל משהו, אעשה כמה תרגילי נשימה בודהיסטיים שאני מכיר או אולי איזו קאטה או שתיים- דברים כאלה תמיד הכניסו אותי למצב רוח נכון יותר- ואתחיל לארוז. בשלב כלשהו יתקשרו אלי ההורים שלי שכבר קיבלו את הצו גם לכתובת שלהם, הרשומה אצל יחידתי, ואנחנו נדבר מעט.

אני אתקשר לאקסית שלי, הרחוקה ממני מאוד ומקפידה לדבר עמי בכל יומיים בשבוע האחרון. היא נמצאת בארה"ב והחדשות מלאות בנו עד להקיא שם. נדבר מעט, ואני אשתה עם זה קפה שחור חזק. שתיים סוכר.

צו שמונה הוא רגע נורא. גרסה קיצונית וחריפה של צו המילואים הרגיל. זהו הרגע שבו הסיפור העצוב והמכוער שנפרש ללא רחמים על העמודים הרקובים של המזרח התיכון, דורס באלימות את הסיפור שהתאמצת כל חייך לבנות. הסיפור הפרטי שלך, שאותו ניסית בעקשנות לטעון ברגש, יופי ומשמעות. הסיפור הזה נמעך עתה ואיש לא יודע מתי או אם בכלל תוכל שוב לקבל לידיך את העט.

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות ולא אזוז זמן רב. אני אדבר עם כל מי שסבלנותי תתיר לי לדבר עימו, תוך כדי סידור התיק. הנעליים האדומות שלי כבר מוכנות מזמן. אני שומע אותן שורקות לעצמן מארש צבאי עליז בארון. אינני יודע בדיוק היכן הדיסקיות שלי מונחות – תמיד הייתי רשלן בקשר אליהן – אבל אני יודע שבמקום בו הן נמצאות, הן רוטטות עכשיו בהתרגשות מתכתית כסופה. אינני מאשים אותן, כל דבר אוהב לשרת את תכליתו.

וכשאצא מהדלת, המוח שלי יפזם תפילה פזורת נפש. שלא ישתמשו בי בחוסר זהירות, הוא מבקש. שלא ישתמשו בי לשטויות, שלא יובילו אותי לביירות בגלל איזה גנרל שאפתן. אני שם את עצמי בידיכם לא מתוך אמונה בסיפורים שאתם מספרים לנו, הוא משדר מנטאלית לחלוץ, לא מתוך אמונה בטוהר מדינת ישראל, או בצדקת דרכה, או בעם היהודי, או בכם.

אני שם את עצמי בידיכם משום שכמעט כל מה שאני אוהב באמת נמצא במקרה בצד הזה של הגדר. אנא, אל תהפכו את המחווה הזו לנלעגת. ממילא לא מגיעה לכם המסירות שאני ועמיתיי לגורל ממלאים בה את תפקידנו, לפחות הואילו להשתמש עתה במעט תבונה ואנושיות, ככל שאתם מסוגלים לגייס מלבכם המקומט, ולא לבזבז את חיינו היקרים לנו מאוד, לשווא.

סוף שדר.

(אסא וולפסון)

הצבא הוא לא רק ממסד, כלי התקפי/הגנתי בידיה של מדינה. הוא תמיד גם מושג, ישות מנטאלית. בישראל, לכל הפחות, הפער בין המושג "צבא" לבין הדבר שהמושג אמור להצביע עליו במציאות גדול מספיק כדי להעביר דרכו משחתת.

שתי נקודות:

• מסיבה מסוימת, "צבא" הוא הומונים. כלומר, מדובר בשתי מלים, השוות בהגייתן ובכתיבתן, אולם הוראתן שונה.

במילה הראשונה (נקרא לה "צבא א'") מקובל להשתמש בשיחות נוסטלגיה מרירות-קומיות. המילה נאמרת אז במעין חיבה השמורה רק לבן הדוד המפגר מדרגה שלישית, שהשתין פעם על עצמו בבר מצווה של שלמה. בצבא זה, שעליו מצביע צבא א', מורכבת שרשרת הפיקוד מקצינים ונגדים מוכי טירוף ושחין, שתאוותם היחידה היא מעיל אמריקאי, ועיקר תפקידם – שתיית קפה שחור.

חשוב מכך, בצבא א' מביס ההיגיון הפואטי את הגיונה המשמים של המציאות. שם, אירוע מתרחש אם ורק אם סבירות הופעתו לאחר אירוע קודם נמוכה עד אפסית, ותוצאותיה קטסטרופליות אך לא טרגיות. כך, למשל, אחד הנהגים ביחידה שלי בחר להתרחץ עירום עם צינור על דשא היחידה, בדיוק ברגע שבו הגיע סגן אלוף לביקור. החייל נשפט.

צבא ב', לעומת זאת, מופיע תמיד בשיחות סלון, פרשנויות צבאיות והרהורים אסטרטגיים. לאחרונה, המושג מקובל גם בקרב הטוקבקרים. בצבא זה, שרשרת הפיקוד סדורה, נאה ורציונלית, וכל פעולה נעשית בהתחשב בממד האסטרטגי הכולל ובממד הטקטי הצר גם יחד.

שני אלה, א' וב', אינם מסתדרים היטב ביחד. ולמעשה, הם לעולם אינם מופיעים יחד באותה השיחה. את הצבא המוכר לנו, הבזוי והמקרטע, אנחנו שומרים רק לפגישות מילואים או לשיחות עם חברים. הצבא השני, הוא משמש לנו למדיניות.

• חיים הכט צווח לא מזמן שעל הצבא להפציץ יותר. הצבא, לשיטתו, לא עושה מספיק.

והנה, חיים הכט, אף שמתח ביקורת על הצבא, לא הוקע כבוגד או כערבי, חלילה. הצבא, מסתבר, יכול להיות מועמד לביקורת, כל עוד זו באה מימין. אז, פתאום, מותר להתייחס להחלטות הצבא כשגויות, חסרות תועלת או מבוצעות רע. ביקורת משמאל לכהנא, לעומת זאת, היא כבר עניין למרעילי בארות.

פוסט זה פורסם גם בסיפור האמיתי והמזעזע של

(איתמר שאלתיאל)