לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.
במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.
ובכל זאת, בשבוע האחרון נחצו כמה קווים אדומים.
זו התמונה שמופיעה בפתח אתר האינטרנט של בנק הפועלים, שבעוונותי אני אחד מלקוחותיו. מסתבר שהבנק החליט לעשות קופת יחסי-ציבור על חשבון לקוחותיו האומללים שבצפון המופגז. קשה לי להאמין שיש ביקוש רב ל"קו החם" הזה.
כמה שירותים בנקאיים צריכים תושבי עיר מופגזת? כספומט להוצאת כסף לקניית מצרכים? לא נראה לי שיותר מדי ברוקרים מתוסכלים יושבים במקלטים ורוצים למכור את האופציות שלהם, או לבצע העברות בין חשבון לחשבון. ואלו שרוצים בכך, מן הסתם כבר מנויים על אחת מתוכניות הבנקאות האישית של הגוף שפעם התיימר לייצג פועלים.
גם בימים כתיקונם קשה להזדהות עם בנק הפועלים, לא מעט בשל הבעלים שלו, שרי אריסון, שבאטימות נדירה פיטרה 900 עובדים בשנה בה הראה הבנק רווחי שיא, ולאחר מכן המליצה לעם על תכניות ניו אייג' להשגת שלום פנימי; מעין מרי אנטואנט של הבנקאות.
באדנות יהירה, חילק הבנק הגדול במדינה, באמצעות העיתונים, דגלי לאום לחג העצמאות, והקפיד לרקום את שמו עליהם. הדגל הפך לסוג של פרסומת: בנק פועלים ומדינת ישראל לנצח. בהתחשב באופן שבו מכרה המדינה את הבנק, ובעובדה שהבנקים בישראל מהווים למעשה קרטל שאיש אינו מעז לגעת בו, אפשר להבין את הסנטימנט.
הבנק לא לבד: יש קבוצה שלמה של עסקים שעושים קופת יח"צ מהמלחמה, בעיקר חברות תקשורת וטלפונים, שמיהרו לצאת במבצעים מיוחדים לתושבי הצפון. יש כאן מימד של חוסר בושה שנעדר במלחמות קודמות. אז, לכל היותר הרשו העסקים לעצמם לכל היותר להרים תרומות ללב"י או לאגודה למען החייל; הם לא דחפו את עצמם לידיעה, ולא ניצלו את המלחמה לרווחים – לא באופן גלוי כל כך, בכל אופן.
בנק אחר, דיסקונט, יצא לאחרונה במבצע נתעב במיוחד, ברוממו את שמו על סמך מה שעושים עובדיו שלא בשעות העבודה: הוא ציין את השעות הרבות שמקדישים העובדים לפעולות התנדבות. אין לי הוכחות, אבל יש לי חשד כבד שההתנדבות הזו היתה מרצון בערך כמו ההתנדבות לשירות צבאי.
ראוי לציין שאף בנק או חברת טלפונים לא יצאה במבצעים למען תושבי שדרות, אף שהם תחת אש מזה חמש שנים ויותר. בנק הפועלים לא מיהר להודיע שהוא מוריד את העמלות שהוא גובה מעסקים שנפגעו בפיגועים, אף שהללו גבו בשנים האחרונות מחיר עצום. אין שום דבר זוהר בפיגועים: הם מקושרים עם גוויות, ילדים בוכים, זק"א, חורבן, הרס, יאוש. אין שום דבר קולי בשדרות: חול וקסאמים וראש עיר בהפרעה. אי אפשר לקשר אותם בשום צורה ליאיר לפיד.
אבל מלחמה – או הו. יופי של צילומים; רגש פטריוטי פראי ועיוור; חיילים פוטוגניים על רקע כלי משחית; מסוק חולף בשמי העיר הבוערת; השעיית כל פעולות החשיבה; העברת הרגשות (הכעס, הפחד, השנאה, האימה; לעולם לא החמלה, ההזדהות והנדיבות) למושב הנהג; כן, המלחמה טובה לעסקים. הבה נזדהה עם המלחמה.
אפשר ששרי אריסון היתה זוכה להרבה פחות קיתונות של לעג, אילו יצאה בקמפיין "המלחמה מתחילה בתוכך". לשלום, אחרי הכל, מעולם לא היה כאן שם טוב – והסיסמה האחרת היתה הרבה יותר אמינה.
(גילוי נאות: הכותב הוא עובד נטוויז'ן).
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות