נקודה שנוטים לשכוח: הגזענות העמוקה באמת בעמנואל היא לא זו של החרדים האשכנזים – אף שהיא עמוקה עד למאד – אלא עצם העובדה שעמנואל קיימת; שאדמתם של פלסטינים הופקעה בתרגיל לגאליסטי או בריוני כלשהו (הנפוץ שבהם הוא הכרזה על "אדמות מדינה" והפנייתן של אדמות אלה, כמה משונה, לצרכי מהגרים ממדינה אחרת). כשתסתיים, אם תסתיים, פרשת חסידי סלונים, בעיית האפליה הקשה הרבה יותר כלפי הפלסטינים עדיין תשאר.

מלחמת תרבות א-סימטרית: חסידי סלונים, מתקבל הרושם, הגיעו לבית המשפט העליון לא כדי להגיע לפשרה כלשהי – הם הציעו הצעות נלעגות ומעליבות – אלא כדי לקבל מלחמה. הם התגרו מספיק, וקיבלו אותה. למה הם יצאו לקרב הזה? אולי כי החרדים ככלל חושבים שהם על סף נצחון, אולי כי מנהיג הכת חש שהוא צריך לשדרג את מעמדו בקרב קהילת האדמו"רים.

משהחל המאבק, הוא הפך במהירות לא-סימטרי. החרדים למדו היטב את לקח ההתנתקות: הם הציבו את הילדים והנשים בחזית המאבק. הם לקחו את הילדים עם האבות אל הכלא, כדי ליצור טראומה לעיני המצלמות. הנשים לא התייצבו למאסר, ואחד השמנדריקים הקבועים, דוד שמידל – ההוא מהמאבק סביב החפירות בברזילי ובעצם בכל חפירה, ההוא שהוביל את המאבק החרדי בפרשת האם המרעיבה – אמר שמה שהוא רוצה הוא ש"שהמשטרה תחפש אותן ותזיע. שתעצור אותן אחת אחת".

והנה, זה כבר עובד: בג"צ דחה את מעצרן של הנשים עד לדיון ביום ראשון, למרות שזו היתה הפרת חוק מאורגנת ומוכוונת מלמעלה. הגברים החרדים שבכל זאת הואילו להתייצב, קיבלו תנאים חריגים לעצירים, כמו הזכות להחזיק בטלפון. הנה, המדינה כבר מתכווצת. התמונות לא נעימות. והחרדים יודעים: זה יגמר בחנינה, כמו במקרה של מתנגדי ההתנתקות.

זה לא חייב להיות כך. אפשר להתייחס לכל הפרשה כאל שילוב של פשע מאורגן ומרי: מנהיג הכת, אחרי הכל, הוא זה שהורה לנשים שלא להתייצב למאסרן, והוא אף העניק 500 דולרים לכל אחד מההורים. לעצור את המנהיג, להחרים את רכוש הכת – כגוף ממריד או כארגון פשיעה – והדברים עשויים להשתנות. ההלם ודאי יהיה גדול: רבנים לא רגילים שמגיעים עד אליהם. הם התרגלו לכך ששלטון החוק מסתפק בדגי הרקק, לא בכרישים שמפעילים אותם.

בדיוק בגלל זה, כמובן, בגלל הפחד של הפרקליטות והמשטרה מהתמודדות עם רבנים – אותו פחד שראינו אחרי רצח רבין, במהלך ההתנתקות, אחרי שורה של התבטאויות של עובדיה יוסף, פחד שמשום מה לא מורגש כאשר הדברים מגיעים למנהיגי דת אחרים – החרדים צפויים לנצחון או שניים במאבק.

זעקת הבורות: הציבור החילוני יוצא למלחמת תרבות כאשר חלק ניכר מהתקשורת הישראלית מגיעה לקרב כשהיא נטולת תחמושת. הימים האחרונים היו הפגנת בורות אחת מביכה מצד הפרשנים החילונים המובילים.

בן כספית, האיש והמושג, נדהם לגלות שהחרדים לא באמת מכבדים את מוסדותיה של ישראל, את החוק ואת מערכת המשפט שלה. בוקר טוב, בן! כפרשן פוליטי נחשב, משום מה, ודאי שמת לב שאין לנו שר בריאות אלא רק סגן שר. ניסית פעם לחשוב למה? אתה זוכר, במקרה – זכרון הוא כלי הכרחי לפרשן פוליטי – את ההפגנה החרדית הגדולה מול בית המשפט העליון ב-1999? זוכר איך עלון חרדי פרסם את תמונתו של אהרן ברק עם ציור מטרה עליה? לא?

בוקר טוב לסימה קדמון. במאמר מביך כתבת הבוקר (במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", עמ' 6) ש"הרי אפליית נשים בחברה החרדית היא נושא לא פחות מטריד. נשים שם יושבות באוטובוס מאחור, כמו השחורים בארה"ב בתקופות חשוכות. למה זה לא מטריד את מנוחתנו. למה על זה אין בג"צים." ובכן, סימה, לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל דווקא יש בג"צ בנושא. אמנם, בית המשפט לא ממהר לשום מקום ויש לקוות שהפרשה המחפירה הזו תסתיים לפני שיחלוף עשור מאז העתירה, אבל יש. יכולת, אגב, לגלות את זה בעצמך: הקישור למעלה הוא התוצאה הראשונה בחיפוש גוגל "בג"צ קווי המהדרין".

בוקר טוב לגדעון לוי. התמוגגת הבוקר מהעובדה שהחרדים יכולים להתאחד – בפקודה, כמו חיילים – ולארגן הפגנות. עם כל הכבוד, להט לא מעיד בהכרח על שום דבר חיובי: אחרי הכל, למתנחלים שאתה מתעב – ואני איתך – יש לא מעט להט. הם יכולים לארגן יופי של הפגנות, כי גם להם יש חיילים. שוב ושוב אתה יוצא להגנתו של הציבור הגזעני ביותר בישראל, החרדים. מתי תפנים שלישראל יש יותר מבעיה אחת, ושהחרדים הם בעיה בוערת מאד? מתי תרד מהעץ המפא"יניקי, שריד ימיך לצד מלחך הפנכה ההוא, שמעון פרס, ותבין שהחרדים לא יעלו שוב את השמאל לשלטון?

בוקר טוב לכל כותבי החדשות היום. מבזק: כשעובדיה יוסף אוסר על פניה "לערכאות" ומזדעזע מכך, יש שני דברים שצריך לציין:

• א. כשיוסף מדבר על "ערכאות" הוא רומז ל"ערכאות גויים", ומשווה בין בית המשפט הישראלי ובינן. השימוש ב"ערכאות" אסור בהלכה, והעובר על האיסור הזה מסתכן מאד בכך שיוכרז כ"מוסר" או "רודף". יוסף, בקצרה, מסית…
• ב. …כהרגלו. הוא אומר את זה כבר שנים. בכך הוא לא שונה בדבר מרוב הרבנים החרדים. עמדתו כעמדתם – דחיה חד משמעית של מערכת המשפט הישראלית, משום שהיא מבוססת על משפט לא יהודי. זה לב הסכסוך: דרישתם של החרדים, אשכנזים וספרדים כאחד, להחליף את המשפט הישראלי במשפט אנטי-דמוקרטי ואנטי-אנושי. אם לא שמתם אליו לב עד עכשיו, ורובכם לא שם, אתם במקצוע הלא נכון.

בוקר טוב לכל כותבי החדשות והפרשנות בישראל. קראו את ספי רכלבסקי. אם הייתם קוראים אותו לפני עשור, כשהוציא את "חמורו של משיח", ומתייחסים אליו ברצינות הראויה לו ולא דרך מסנן זעקות ה"הסתה" של הדתיים והחרדים. אולי היינו במקום טוב יותר היום.

הבגידה הגדולה: יש עדיין אנשים שסבורים משום מה שש"ס היא מפלגה חברתית. הבל הבלים, שטות ורעות רוח: ש"ס התייצבה תמיד נגד הצעות חוק חברתיות. היא הצביעה נגד חוק הדיור הציבורי של רן כהן ולפני מספר שנים ניסה אלי ישי לחסל את סבסוד הלחם.

ש"ס היתה, מרגע הקמתה, מפלגה של אברכים ועסקני-אברכים. היא לא היתה שונה במאום מאגודת ישראל וגרורותיה, להוציא במוצאם של מנהיגיה ומצביעיה. ש"ס היתה, במידת מה, פתרון למועקה שחשו גזעני אגודת ישראל כשנאלצו, מסיבות אלקטורליות, לצרף מזרחים לרשימתם. עם דעיכתו של הליכוד, מוקד להצבעת המחאה של מזרחים בימי בגין ושמיר, לקחה ש"ס הרבה מהקולות האלה. אבל היא מעולם לא היתה מפלגתם של קשי היום, ותמיד שמרה על התנשאות שקטה עליהם – התנשאות שירשה משורשיה האמיתיים, הליטאיים. המקרה שקרה לפני עשור, כאשר הסתבר שעוזריו של עובדיה יוסף השמידו שקים מלאים בפניות תחנונים אליו שהגיעו ממאמיניו וממצביעי המפלגה, היה אופייני.

עכשיו הושלם המעגל. ש"ס הוקמה כדי להיאבק בגזענות החרדית-אשכנזית שלא העניקה לאברכים המזרחים את הכבוד שחשו שהגיע להם. אריה דרעי, במובנים רבים האב המייסד של המפלגה, פלט פעם בזעם ש"אין ציבור יותר גזעני מהחרדים האשכנזים". הוא ידע על מה הוא מדבר. אבל האליטה של ש"ס כבר השיגה את שלה: ילדיה מתחנכים במוסדות אשכנזים-אליטיסטיים. הם מקבלים את הכבוד המגיע להם. צוחקים מאחורי גבם, כמובן, אבל לא בפניהם.

לכאורה, ש"ס היתה צריכה להקרע בין העולם החרדי שממנו באים מנהיגיה ובין העולם המזרחי, הנפגע מגזענות החרדים, של מצביעיה. בפועל, לא היה שום קרע: המפלגה התייצבה אוטומטית לצד החרדים. עובדיה יוסף תקף את הפעילים שהעזו לפנות לבג"צ בשל האפליה – אפליה שהוא לא ניסה לפתור, מצוקה שהוא לא ניסה להקל. כשאחד מחברי הכנסת של ש"ס – מריונטות בחצרות רבנים, צריך לזכור – העז להביע את זעמו על המתרחש, הוא כמעט והודח.

החיות הביטו אל החזירים ואל בני האדם, ולא יכלו עוד להבדיל ביניהם – הם לבשו את אותן החליפות ועטו את אותם הכובעים.

התדרדרות בלתי מורגשת: במהלך ההפגנות החרדיות מול מגרש הרוסים אתמול, הגיע למקום חבר הכנסת ניצן הורוביץ ממרצ, יחד עם כ-20 מפגינים, כדי להעמיד הפגנת-נגד. החוק הישראלי מחייב אישור להפגנה רק אם משתתפים בה יותר מ-50 איש. אף על פי כן, המשטרה פיזרה את ההפגנה של הורוביץ והרחיקה אותו מהמקום.

שהמשטרה עושה כראות עיניה מול מפגינים, גם מפגינים ברשות, אנחנו יודעים כבר מזמן. שהיא מרשה לעצמה להתעלם מזכויותיו של חבר כנסת, ולהרחיק אותו, זה כבר חריג. סביר שהמשטרה, אילו נדרשה להסביר, היתה מעלה שיקולים של "בטחון" ו"סדר ציבורי". בפועל, המשמעות היא שלמשטרה אין כוח לכל הכאב ראש הזה של מדינה חופשית וזכות דיבור. לחבר כנסת יש זכות כמעט בלתי מוגבלת לנוע כרצונו. המשטרה צפצפה עליה אתמול, וכמעט אף אחד לא שם לב.

(יוסי גורביץ)