(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).
לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.
מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.
* * * * *
בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.
הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.
* * * * *
לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".
הסמל הודח מתפקידי פיקוד.
* * * * *
בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.
אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.
סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.
* * * * *
קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.
רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה
נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…
וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן
לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!
בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!
מעולם לא התקיימה.
אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.
המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.
אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.
הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.
לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.
למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.
אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.
אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.
צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.
אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.
אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.
תגובות אחרונות