(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).

לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.

מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.

* * * * *

בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.

הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.

* * * * *

לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".

הסמל הודח מתפקידי פיקוד.

* * * * *

בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.

אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.

סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.

* * * * *

קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.

רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.

נַעַר עַז וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן

לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!

בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

מעולם לא התקיימה.

אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.

המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.

אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.

הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.

לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.

למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.

אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.

אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.

צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.

אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.

אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.

א. ליל הסכינים. אמש כבר החלו בצה"ל להאשים את הממשלה בפיאסקו של הקרב על המרמרה. הממשלה, אמר קצין בכיר לערוץ 10, נתנה לצבא משימה: לעצור את המשט. עצרנו אותו. מה עוד אתם דורשים? שנעשה את זה בצורה שלא תהיה תבוסה אסטרטגית? מצטערים, זה לא אנחנו. אל תדרשו יותר מדי.

פעם אחר פעם מתברר צה"ל כחוליה החלשה, הכושלת – אבל זו שמשתמשים בה שוב ושוב בנסיון להוכיח שהיא עוד יכולה, כמו פעם. מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, בין השאר, לפצות על אובדן הכבוד של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון השניה היתה אמורה להיות פיצוי על הבריחה מלבנון ב-2000, לחתוך דרך קורי העכביש של נסראללה. תרגיל הירי "עופרת יצוקה" היה אמור להיות פיצוי על מלחמת לבנון השניה. אנחנו יודעים איך כל זה הסתיים.

כשצה"ל מקבל על עצמו משימה צבאית, ונכשל בה – כמו שהוא עושה בארבעים השנים האחרונות – האחריות היא קודם כל עליו. בסופו של דבר, כן, יש גם פוליטיקאים. אבל בראשיתו של דבר, יש קרב מחלקתי/פלוגתי (לא עשינו שום דבר יותר גדול מזה מאז 1982) כושל. צה"ל תמיד נכשל, תמיד מכשיל – ותמיד מפיל את התיק על ההנהגה הנבחרת.

כן, הממשלה היתה חסרת אחריות מתמיד. אבל לא היינו שומעים את הטענה הזו אם לוחמי השייטת אכן היו משתלטים על המרמרה בלי לירות ביותר מחמישים איש. הממשלה – או, ליתר דיוק, שר הבטחון, ראש הממשלה, ובוגי יעלון – מסרה לצה"ל משימה. הוא לא עמד בה. היו גם פשלות אחרות, בלי שום ויכוח. כולן מחווירות לעומת העובדה הבסיסית הזו.

ב. תאמו את השקרים שלכם, אתם פאתטיים. במשך כל אתמול ייבבו מפקד חיל הים, האלוף אלי "חשפנית" מרום, שר הבטחון, דובר צה"ל ושאר ירקות שהם נורא הופתעו, שהם בכלל לא חשבו שזה יהיה ככה, שהפושטים ציפו לקבל כוס תה מרענן כשהם מגיעים לסיפון, ופתאום – בום, אלות, סכינים, איזה מוט ברזל שלאיזה חייל נראה כמו קנה רובה, וטראח – תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

וזה היה עשוי, במאמץ, להשמע משכנע, אלמלא העובדה שבשבוע האחרון הזהירו אותם קודקודים עצמם שוב ושוב שעל סיפון המרמרה נמצאים אנשי ארגוני טרור, תומכי אל קאעדה, קלינגונים, אנשי חמאס, ושלל מרעין בישין, ושעל כן – כבר ביום חמישי! – "יש חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות" וש"אנחנו רוצים להימנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות נאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון".

אז מתי שיקרו לנו בצה"ל? כשטענו שמשט עזה הוא סכנה ברורה ומיידית לבטחון ישראל – או כשקוננו אתמול ואמרו שמי ידע, מי חשב, מי העלה על הדעת? ואיך, לעזאזל, התיישרה כל התקשורת הישראלית עם עמדת מיניסטריון האמת הזו, בלי פקפוק ובלי להזכיר דברים שנאמרו לפני פחות משבוע?

דבר אחד ברור: כשטען היום ראש מחלקת מבצעים בצה"ל שחיל הים נמנע מלשתק את מנועיה של המרמרה "בגלל חשש למשבר הומניטרי", הוא שיקר שקר גס ומטומטם – ואף אחד לא הזכיר לו שאותם מסוקים שהורידו לוחמים יכולים גם להשליך בקבוקי מים.

ג. חותרים למגע בכל הפיאסקו הזה, בכל גל הבכיינות – עליו מיד – שוב ושוב חוזרים על הטענה ש"לוחמים לא היתה ברירה". בולשיט. ודאי שהיתה להם. היו להם כמה וכמה ברירות.

כשהתחוור שהנוסעים הזועמים קשרו את הכבלים של המסוק לתורן, מה שכל מפקד אחראי היה עושה היה לנתק מגע, להתרחק, ולחזור עם תגבורת. זה מה שהמשטרה, וגם חיילים שפויים, היו עושים. לא זה מה שקרה: ההסתערות – התמרון היחיד שצה"ל מכיר – התבצעה למרות הכל.

גם כאשר החלו הלוחמים לרדת אל הספינה, עדיין היתה אפשרות אחרת: נסיגה. קפיצה לים ושחיה אל הספינות הישראליות הסמוכות. אבל בצה"ל לא נסוגים. התוצאה היא מותם של תשעה אזרחים, פציעתם של עשרות נוספים, ותבוסה אסטרטגית. וכמובן, הכותרת "להצדיק ולשתוק" ב"מעריב" היום.

ד. ליבבה תמיד אנחנו. הציבור הישראלי, והתקשורת הישראלית, מזמן לא נראו דוחים כל כך. יחידת קומנדו עילית, מגובה בספינות, מסוקים ולוחמה אלקטרונית, הסתערה במים בינלאומיים על ספינה נושאת דגל זר שעל סיפונה קבוצת אזרחים חמושים בנשק קר. מספר התוקפים – כ-20 עד 30 – היה דומה עד זהה למספר המותקפים.

ובכל זאת, ולמרות ההרוגים והפצועים, עלתה היבבה של הישראלים השמיימה. איך הם העזו לעשות לנו את זה. זה היה אמבוש. מלכודת. לינץ'. במועצת הבטחון של האו"ם, טען השגריר הישראלי שהלוחמים "התגוננו מלינץ'".

לינץ', במובן המקובל של המילה, הוא התקפה רצחנית מצד המון כלפי מספר קטן של אנשים, בדרך כלל בני מיעוט שאינם מסוגלים להגן על עצמם. במקרה שלנו, אנחנו מתבקשים להאמין שאנשי הקומנדו שהסתערו על מספר זהה של אנשים שלכל דבר ועניין לא היו חמושים – לא, דובר צה"ל, כאפייה איננה נשק – נפלו קורבן ללינץ'.

וכמובן, התקשורת, שמזמן הפכה לחנפת האספסוף ולא זו שאומרת לו את מה שהוא לא רוצה לשמוע, מיהרה לשחק את התפקיד. היא שידרה שוב ושוב את התמונות של תוקפי המרמרה שחוטפים מכות. היא לא שידרה את התמונות של הירי, ואת מה שקרה אחריו. כלומר, לב האירוע – מותם של כעשרה אנשים ופציעתם של עשרות אחרים – נעלם מהצופה הישראלי. כל מה שיש הוא חיילים חוטפים מכות ואחד מהם מועף אל מעבר לסיפון. מה שקרה לפני – ההסתערות הפיראטית בלב ים, בלילה, תחת נסיון להשתקה תקשורתית – ומה שקרה אחרי – הגוויות, הפצועים, צעקותיה של חברת כנסת "אל תירו, יש פה פצועים" – נדחקים. כל מה שיש הם חיילי צה"ל חוטפים מכות. אלה לא חדשות, זו הצטרפות לתעמולה.

נקודה למחשבה: את מה שעשו אנשי המרמרה לשייטת 13, עשו מעפילי אקסודוס לאנשי הצי הבריטי. שתי הספינות היו הרבה יותר מצג תקשורתי מאשר מאמץ הומניטרי אמיתי. ועדיין, לא נראה לי שמישהו בישראל – בהנחה הבעייתית שהוא יודע על מה אני מדבר – יעמוד דווקא לצידם של המלחים והנחתים הבריטים ב-1947.

אגב, הם הרגו רק ארבעה. והם נתקלו בהרבה יותר התנגדות. והם לא היו אנשי יחידה מובחרת.

ה. משרתי ההסברה. לאורך כל סוף השבוע הופצצנו על ידי אפרט ה-Hasbara שלנו, שאם לשכנע את הגויים הרשעים אינו מצליח לפחות הוא שוטף את מוח תושביו, בטענה המתחסדת שמשט החופש לעזה לא הסכים להעביר חבילה לגלעד שליט ושעל כן הוא איננו משט הומניטרי.

העובדה שמשט הומניטרי יכול לעשות הבחנה דקה בין מליון וחצי אזרחים הנתונים מזה ארבע שנים כמעט במצור ובין גורלו של חייל היתה כנראה מוגזמת לתושבי ישראל. השטיק ההסברתי הזה עבד – שוב, על הישראלים, שהם ככל הנראה המטרה של משרד התעמולה.

אבל הטענה הזו היתה שקרית. מטה המאבק של גלעד שליט קיבל הצעה להעביר מכתב לשליט מאחד המשתתפים במשט, חבר הפרלמנט האירי מרק דיילי. הוא העדיף שלא להיענות להצעה – ולצאת בהודעה מפוברקת לעיתונות הישראלית. זו, מצידה, לא טרחה לפשפש יותר מדי במידע שהוצע לה, ובלעה את השקר על קרביו.

ו. כשלון התעמולה. הרבו לקונן במקומותינו אתמול, אפילו יותר מתמיד, על כשלון ה-Hasbara. הטענה הזו תמיד היתה מטומטמת – הבעיה היא לא בתדמית, היא במציאות – והיא היתה מטומטמת במיוחד אתמול. מדינה ששר החוץ שלה הוא ליברמן, שסגנו הוא דני איילון וששר ה-Hasbara מגיע ממפלגת ישראל ביתנו, עדיף שתוותר על המאמץ.

ובכל זאת צריך לומר משהו. יבבנינו האמיצים השתלטו על המרמרה בסביבות שמונה וחצי בבוקר, אחרי כמעט ארבע שעות של מאבק שאלמלא תוצאותיו הטראגיות היה פארסה. ובכל זאת, ישראל לא הצליחה לשדר תמונה של שייח' ראעד סאלח אלא כמעט תריסר שעות לאחר מכן. נחזור על זה: בעידן הרשת, מול חופיה של "אומת סטארט אפ", לא הצליח המערך הטכני של ישראל להעביר תמונה של עצור שעות ארוכות לאחר שנעצר. בינתיים, פרחו להן שמועות שרק במזל רב לא גרמו להתלקחות במגזר הערבי. הטמטום הזה הוא באמת בלתי מובן.

ז. לא למדו דבר ולא שכחו דבר. חיל הים ממתין בסבלנות להגעתה של ספינה הומניטרית נוספת, שיצאה מאירלנד. הוא מתכוון לפעול בדיוק באותו אופן. "יצרנו התרעה", אמר גורם בכיר, והוסיף "נפעל על פי אותו מודל בנחישות".

שמה של הספינה, אגב, הוא הרייצ'ל קורי.

(יוסי גורביץ)