זבולון אורלב (הבית היהודי) מנע היום (ד') מנציג של וועדת המעקב לענייני חינוך לדבר בוועדת החינוך של הכנסת. הנציג, רג'א זעאטרה, רצה להציג נתונים על התרחבות הפער בין המשאבים המוקצים לחינוך במגזר היהודי ובין המוקצים לזה הערבי. אורלב סירב להניח לו לדבר, בתואנה שוועדת המעקב היא ארגון פוליטי ושהיא "הוקמה במטרה לרכז פעילות פוליטית הסותרת את חוק מטרות החינוך, לפיו חייבים לחנך את כל תלמידי ישראל שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית".

כלומר, אליבא דאורלב, מערכת החינוך הישראלית אפילו לא אמורה לנסות להעמיד פנים שהיא נייטרלית: היא צריכה להבהיר היטב לתלמידים הערבים שהם חיים במדינה לא-להם, מדינה יהודית. אמנם, המדינה גם דמוקרטית, אבל ברגע שנציג ערבי מנסה להצביע על העובדה שיש אפליה, היא הופכת מיד ליהודית: על זה אסור לדבר. עצם ההצבעה על אפליה פוגעת במדינה היהודית: הוא דורש שהמדינה תתייחס באופן שווה ליהודים ולאזרחים סוג ב'. מה שאורלב אומר בעצם הוא שברגע שבו ערבי מבקש שוויון, הוא מאבד את הזכות לשוויון.

ספק אם יש מישהו שיודע על הפערים בחינוך יותר מאשר אורלב. הוא היה מנכ"ל משרד החינוך במשך שנים ארוכות, ויצק מים על ידיו של שר החינוך הנצחי זבולון המר. אלו היו ימים שבהם למפד"ל עדיין היה כוח – כשעדיין, בעצם, היתה מפד"ל – ואורלב למד אז איך לגנוב סוסים, איך לטפח בתקציבים את מערכת החינוך הדתי על חשבון שאר מערכות החינוך, במיוחד זו הערבית, שתמיד נוחשלה במכוון.

פעם נחשב אורלב כגורם מתון. זה היה כשיצחק לוי החרד"לניק ירש את מקומו של המר כשר חינוך ומשך את המפד"ל ימינה, בסוף שנות התשעים. היום נוהג אורלב כאחרון בריוני הימין; האיש שלא מוכן לאפשר לנציגי ועדת המעקב לדבר בשל הפוליטיות שלה הזמין לדיוני ועדת החינוך את הפאשיסטים של "אם תרצו" ונתן להם יד חופשית לשקר ולהסית.

זבולון אורלב לא יכול עוד להעמיד פני מתון, פשוט משום שאין עוד מתונים שיצביעו עבורו. המפלגה שבה הוא חבר, הבית היהודי, מכילה בסך הכל שלושה חברי כנסת שהם בעצם שלוש סיעות שונות. אם אורלב רוצה לשרוד, הוא צריך לבלוט. אם הוא צריך לבלוט, הוא צריך להיות חבר ועדה פוליטי מאין כמוהו. אז הוא מספק מחסה לשיסוי באקדמיה של "אם תרצו", והוא משתמש בוועדה באופן שמיועד לפגוע בציבור הערבי – כי זה שמביא קולות במגזר שלו.

פעם, בשנות השמונים, התגאתה המפד"ל בשיעור הגבוה של ערבים שהצביעו עבורה: היא השיגה את הקולות האלה באופן שבו פואד בן אליעזר עדיין משיג אותם: הבטחה לחיבור לחשמל או למים זורמים. עזור לנו להגיע לשלטון ואנחנו נפעל מעט לקידום השוויון שלך. ההבדל בין בן אליעזר לאורלב הוא שאורלב לא יכול להרשות לעצמו היום להיראות כמי שפועל למען ערבים, או כמי שמקדם שוויון באיזשהו אופן. המפד"ל ההיסטורית יצגה את מעמד הבורגנים חובשי הכיפה. אורלב מייצג את מה שנשאר ממנו; ככה הוא נראה.

אבל יש כאן יותר מגזענותם של בורגנים אשכנזים חובשי כיפה. אורלב חשף את המלכוד של יהודית-ודמוקרטית: חוסר היכולת והזכות לערער על יהדותה של הדמוקרטיה, על כך שהיא דמוקרטיה ליהודיה ויהודית למיעוטיה. ערעור על כך מביא אותנו לדרישה למדינת כל אזרחיה – מושג שעזמי בשארה הבאיש את ריחו כל כך, שהוא מרחיק מיד את רוב היהודים. רובם מבינים שיש סתירה בין האפליה המובנית ובין התפיסה העצמית של דמוקרטיה – רוב מצטמצם והולך, יש לומר, לא מעט בשל האידיאולוגיה שקידם אורלב במערכת החינוך – אבל שוויון אמיתי מבעית אותם. אורלב, כמסתבר, מבין היטב את הפחד – ויודע בדיוק איך לנצל אותו. יש בזויים ממנו, אכן; אבל מאיווט ליברמן ובנימין אלון אף אחד לא ציפה לשום דבר.

(יוסי גורביץ)