זה שב"מעריב" לא אוהבים את "הארץ", זה לא חדשות: בעבר, הקדיש "מעריב" את כל עמוד הדעות שלו לעימות עם מאמר שכתב מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. היום, עם זאת, דומה שהם חצו את גבולות הטעם הטוב.

תחת הכותרת "הבעיה הנאצית של הארץ", מדווח nrg שאביו של המו"ל הנוכחי של הוצאת "דומון שאוברג", שרכש 25% ממניות "הארץ" בשבוע שעבר, "קיים קשרים עם השלטון הנאצי ואף היה חבר במפלגה הנאצית". בכותרת המשנה של הכתבה, משתמש nrg במילה 'מו"ל' במקום 'הוצאה לאור', ויוצר מצג שווא, על פיו המו"ל הנוכחי הוא-הוא הנאצי.

קריאה מעמיקה יותר מגלה שיש מעט מאד אש, יחסית לכמות העשן. האב, ד"ר קורט נבן-דומון, הצטרף למפלגה הנאצית בשלב מאוחר מאד, ב-1937, וסביר להניח שהיה מאבד את העסק שלו אלמלא עשה כן; עצם העובדה שעשה זאת רק ב-1937 מעידה על חוסן מסוים, נדיר בקרב גרמנים בני התקופה. הוא אף קיבל מדליה מסוימת ב-1944 – ובפרסום, שנשען על "ידיעות אחרונות", נטען כי קיבל אותה "חודש לאחר הקשר נגד היטלר" – נסיון פאתטי-משהו לרמוז שיש פגם בכך שנבן-דומון האב לא השתתף בקשר.

השאלה היא למה, בעצם, זה צריך לעניין מישהו. האב, נאצי פושר או נלהב ככל שיהיה, מת מזמן. כפי שציין שוקן בתגובתו, "פועלו [של בנו – יצ"ג] מאז שהיה לאדם מבוגר מדבר בעד עצמו. אין שום סיבה להטיל עליו או על החברה את האחריות לתקופה שמלפני זמנו".

ובכך, בצליל האמיץ הזה, זה היה צריך להסתיים. אבל לא: ב"הארץ" נבהלו, ושלחו את ארי שביט לערוך כתבת תדמית שמסבירה שהם לא באמת נאצים. וחבל. היה מקום לגלות אומץ לב רב יותר.

לא זכור לי ש"מעריב" ניהל בשנים האחרונות קמפיין כנגד החברה שמייצרת את "רכב העם", הפולקסווגן, שנשארה עם השם בעל הניחוח הנאצי גם שישים שנה אחרי מותו של היטלר. לא שמעתי על קריאות זועמות ברחוב קרליבך נגד חברת מרצדס, שהעסיקה עובדי כפיה. זה לא. את הצביעות הזו, מפנה "מעריב" – ואפשר שגם "ידיעות"; לא ראיתי את הכתבה המקורית – רק כלפי מתחרה עסקי.

ראוי היה להפוך את היוצרות, לעמוד באומץ על העקרון הליברלי שחטאי אבות אינם סימן לבנים, ולהטיח בפניו של עורך הצהובון של המדינה שהבעיה הנאצית היא אצלו: מי שחושב שדעות או עמדות עוברות בתורשה, דרך הדם, חולק הרבה יותר עם הנאצים מאשר מו"ל גרמני ליברלי.

(יוסי גורביץ)

היום, ראיין רזי ברקאי את אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש. חלק מהשיחה נסב על העובדה שלפי אלעזר שטרן, ניתן לראות מאלו מגזרים בארץ מגיעים חיילים קרביים, ומאלו מגיעים המשתמטים, כאשר הוא ראה זאת לפי המשפחות השכולות שהוא ביקר בימים האחרונים. באופן טבעי, בשלב כלשהו העלו למוקד את עיר החטאים (תל-אביב, ללא בקיאים). שטרן טען כי ייתכן והגיע הזמן לפרסם את פילוח ההתגייסות לחילות קרביים לפי בתי ספר.

בראיון לאחר מכן, ראיין ברקאי את צחי הנגבי, ושוחח איתו גם בנושא זה, מתוקף היותו ראש ועדת חוץ ובטחון. בראיון ניסה ברקאי לקבל את דעתו של הנגבי בנושא הגיוס, ושאל את השאלה הבאה (בפראפרזה קלה) "צחי הנגבי, עזוב את המספרים. מהי תחושתך בקשר למוטיבציה לגיוס קרבי בתל-אביב לעומת אזורים אחרים?"

כאן, בשאלה זו בדיוק, מודגמת בצורה חדה וחלקה אחת מבעיות היסוד של העיתונאים, שהיא חוסר היכולת להבין שכאשר מדובר בנושאים כמותיים, כגון פילוח החיילים הקרביים לפי אזור המגורים, המספרים הם כל מה שחשוב, ובדיוק מה שאי אפשר לעזוב. אין כל משמעות לדיון שברקאי מנסה לעורר, ללא המספרים.

בחרו את החלוקה המגזרית האהובה עליכם: דתיים/חילוניים, קיבוצניקים/עירוניים, או כל חלוקה אחרת. גם אם אחוז המתגייסים לקרבי מכל מגזר היה זהה לחלוטין לחלקו של המגזר באוכלוסייה, אין כל סיבה להניח שפילוח החיילים ההרוגים לפי מגזר יהיה זהה לפילוח זה. למעשה, מבחינה סטטיסטית הסיכוי שכך יהיה הוא קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שבמגזר מסוים יהיו יותר הרוגים מאשר חלקו של המגזר באוכלוסייה, ובהתאם יהיה מגזר עם מספר הרוגים קטן יותר.

ייתכן שהאלוף צודק באבחנותיו, ויתכן שיש לו מספרים שמגבים את הטענה כי התל-אביבים מעדיפים לשתות אספרסו ולא לרוץ על ג'בלאות. אם כן, שיציג נתונים אלו לתקשורת, ואז יהיה טעם לדיון על חלוקת הנטל. עד אז תחושות הבטן של העיתונאים, השרים, וכל פרשן אחר אינן מעניינות.

הגיע הזמן שעיתונאים יבינו דבר פשוט: לשאלות כמותיות צריך לתת תשובות כמותיות. חוסר ההבנה הזה מבצבץ במקרים רבים. רואים זאת בשיחה עם הטוען כי חיסונים מסכנים ילדים, ולא יכול לספק אף מספר האומר כמה ילדים אכן נפגעו מחיסונים, רואים זאת בשיחה עם הפוליטיקאי הממורמר התורן שטוען שכך וכך אנשים פנו אליו בנושא מסויים, ולא נדרש לספק מספר פונים. ורואים את זה גם עכשיו, כשהעיתונאים עושים פילוח סטטיסטי של מספרי הנופלים לפי ההספדים בעיתונים. מהאזרח ברחוב אנחנו מוכנים לקבל תחושות בטן שלא מבוססות על אף נתון. מעיתונאים אנחנו צריכים לדרוש יותר.

(עופר רון)