משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות, ובחרחור היסטריה ציבורית – תוך סיוע מסיבי מהתקשורת המקומית – שהתבססה על התפיסה של "העולם כולו נגדנו", כשקולות מתונים יותר מושתקים מיד. זה היה אחד הגורמים להתמוטטותו.

קשה להבין עד כמה התדרדרנו מאז הפך בנימין נתניהו לראש ממשלה. בסוף השבוע, פתח משרד החוץ במתקפה פראית על שוודיה: עיתון שוודי פרסם כתבה – שמתקבל הרושם שמעט מאד בישראל טרחו לקרוא, ועל הכתבה עצמה מיד – שבה הועלתה טענה שחיילי צה"ל קוצרים אברי פלסטינים, וישראל הגיבה כאילו היתה ערב הסעודית בשעה שעיתון דני פרסם קריקטורות על מוחמד. משרד החוץ דרש משוודיה כולה, ובעיקר מממשלתה, להתנצל; ראש הממשלה חזר על הדרישה, תוך שינוי הנוסח מ"התנצלות" ל"גינוי"; שר הפנים, הרב מאיר כהנא… אה, סליחה, הרב אלי ישי, הודיע שישלול אשרות עבודה מעיתונאים שוודים – כל העיתונאים השוודים; ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הביזיונר הסדרתי דני סימן, הודיע שהוא מעכב הנפקת תעודת עיתונאי לכל עיתונאי שוודיה; איזה מתנחבל כבר התחיל לארגן חרם על מוצרים שוודיים. מילת הקוד היתה, כמובן, אנטישמיות ו"עלילת דם".

עוד לפני שהספקת להבין מה קרה, לעזאזל, כבר שיגר ליברמן עוד מטח: אתמול (א') הוא תקף גם את נורווגיה. לדבריו, הוא "נדהם" מכך שהמדינה הנורדית השלווה מציינת 150 שנה ללידתו של קנוט האמסון (Knut Hamsun), שהיה משת"פ נאצי בולט בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. לדבריו של המהגר ממולדוביה, שמדיניותו המוצהרת היא נטישת המערב והתקרבות בין ישראל לרוסיה, הדבר מתקשר לכך שהנציג הנורווגי הקשיב לנאומו של אחמדניג'אד בוועידת דרבן השניה, ומוכיח שממשלת נורווגיה היא אנטישמית.

ליברמן נמנע מלציין שמדובר בזוכה פרס נובל לספרות, ששורה מספריו תורגמו לעברית, בכלל זה אחרי מלחמת העולם השניה, אולי מתוך תקווה שאף אחד לא יטרח לברר. ליברמן גם נמנע מלציין מה דינם של מו"לים עבריים, והמתרגמים משתפי הפעולה שלהם, שלא הסתפקו בציון יום הולדתו של האמסון אלא אף העזו להרעיל באמצעותו את הקהל הישראלי. לז'דאנוב זה לא היה קורה.

ההסתה של ליברמן, ונסיגתו שוב ושוב למלחמת העולם השניה – בדבריו על הפלסטינים הוא מזכיר שוב ושוב את הגרוסמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובשוודים הטיח את הנייטרליות-למחצה שלהם במלחמת העולם – מיועדים לייצר אווירה ציבורית היסטרית. הם גם מצליחים. מותר לשאול מדוע מתעקש מי שמתיימר להיות שר החוץ להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם העולם המערבי, אבל את האג'נדה של ההומו סובייטיקוס הזה כבר ציינו. ליברמן לא באמת מפתיע. גם לא ישי או סימן.

התגובה הציבורית הפתיעה. כל כך התרגלנו לענישה קולקטיבית בגדה וברצועה, שאנחנו מאמינים שאפשר להחיל אותה בקלות גם על עמים אחרים, אם אינם נכנעים למשמעתנו; שהיא, בעצם, קו הפעולה הראשון.

כל כך התרגלנו לחופש עיתונות המוגבל בישראל, שנעצר בקו שקובע איזה פקיד במשרד הבטחון, עד שכמעט ולא נשמע קול מחאה על פגיעה בעבודתו של עיתונאי זר. לפני כמה שנים, מאמר מערכת ב"מעריב" קרא להפצצתה של צרפת בנשק גרעיני (!), שזה, איך לומר, טיפה חמור יותר, ואף אחד לא ציפה שישראל תנזוף ב"מעריב" או תתנצל. כותב הטור פוטר, וזהו. מה שנערץ בדנים בעת מהומות הקריקטורות – הסירוב החד להתנצל על פעולתו של עיתון, או לנסות לצנזר אותו (ויצוין ששוודיה לא עמדה במבחן הזה) – הופך כעת לבזוי: ממשלת שוודיה חייבת לנו התנצלות, כי…

כי מה? שמתי לב לדבר קטן: ישראל לא הודיעה שהיא תתבע את העיתון. בתוך כל צווחות ה"אנטישמיות", היא מעולם לא הכחישה רשמית את הידיעה שהוא הביא. ואולי ישראל הרשמית יודעת למה.

* * * * *

לירן לוטקר, שקרא את הכתבה של האפטון בלאדט במקור – דבר, שוב, שמעט מאד טרחו לעשות, ועד כה לא הופץ תרגום מהימן שלה – ציין שהטקסט של הכתב דונלד בוסטרום עוסק בסחר האיברים בישראל, שעד לאחרונה לא הוסדר בחוק והיה פרוע יחסית. הטענה שחיילים ישראלים קוצרים איברים מפלסטינים היא חלק קטן יחסית מהכתבה, והיא מתמקדת במקרה של בילאד אחמד ג'נאן. יצוין שבוסטרום מצהיר במפורש שהוא לא נכח בתקרית, שהוא שמע עליה מכלי שני, והוא מקפיד לצטט את תגובת דובר צה"ל. זו, שכידוע לא הגיעה לציבור הישראלי.

מה קרה שם? ב-1992, על פי הטענה, ירו חייילי צה"ל בבילאד אחמד ג'נאן, העלו את גופתו על מסוק, והחזירו אותה לאחר כמה ימים כשכמה מאבריה חסרים. נטען ש"קולות האתים התערבבו בקולות הצחוק של החיילים, שרק רצו ללכת הביתה" – והקטע הזה נשמע לגמרי סביר, מנסיוני.

אבל מה קרה לגופתו של ג'נאן? כנראה שקרה לה משהו, אחרי הכל, אם הסיפור מסתובב כבר 17 שנים. זה לא מריח כמו השקר הפלסטיני שהורגלנו לקבל. השקרים האלה בדרך כלל עדכניים. הם מתייחסים למשהו שקרה אתמול או שלשום, לא לאירוע משלהי האינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הסבירות שמדובר באיברים להשתלה היא אפסית. לאיבריו של אדם שכבר מת אין כמעט ערך; לאיבריו של אדם שנורה בחזהו ורגליו, עוד פחות. אז מה קרה?

אין לדעת, אבל אפשר לשער. פה צריך לזכור איך התנהל המכון המשפטי באבו כביר באותה תקופה. מאחר וחלק ניכר מהישראלים הם עובדי אלילים – הנה הוכחה משעשעת מהזמן האחרון – לא היו לפתולוגים די גופות להתאמן עליהן.

חסידי הדמון יהווה מאמינים שהוא כל יכול, אבל משום מה גורסים שהאומניפוטנטיות הזו נבלמת בשלמות הגופה: הישות הקוסמית העוינת מסוגלת להחיות את כל המתים, אם ממש יתחשק לה, אבל משום מה איננה מסוגלת להחיות גופה החסרה איבר. אי כך ובהתאם לזאת, מאמיני הכת – ולא מדובר רק בחובשי כיפות; כמו תפיסת טוהר הדם, גם התפיסה הזו נפוצה גם בקרב "יהודים חילונים" רבים – אינם מוכנים לתרום את גוויותיהם למחקר.

זו, כמובן, זכותם המלאה. אבל זה השאיר את המכון, בראשות פרופסור יהודה היס, בבעיה. הם מצאו פתרון: התאמנו, פה ושם, על גופות של חיילים. כשהם הפריזו – כשאב גילה שגופת בנו החייל נותחה, כשנמצא שאבריו של חייל אחד הושתלו בגופו של חייל אחר – פרצה שערוריה ענקית. "ידיעות אחרונות" מצא בשנת 2000 שבמכון התנהל סחר בלתי חוקי באיברים לצרכי מחקר. אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון, כהרגלו, נזף בפרופ' היס, שנאלץ זמן קצר לאחר מכן לפרוש, אבל לא העמיד אותו לדין.

יצוין שכפי שחשף הבוקר רוני שקד ב"ידיעות", אפילו בני משפחתו של ג'נאן לא סבורים שמדובר בקצירת איברים לצורך השתלה – אבל עדיין רוצים לדעת מה קרה לבן שלהם. מה קרה לו, זה משהו שממשלת ישראל מעדיפה לא לדבר עליו. מותר לתהות אם כל צווחות "עלילת הדם" ו"אנחנו לא מפריכים אנטישמים" מיועדות להסיח את הדעת מכך שישראל בעצם לא ענתה על השאלה, ועל כך שמרכז הכתבה של האפטון בלאדט היה חוסר הסדירות בכל הנושא בישראל.

זו, אחרי הכל, עמדה שקשה מאד להגן עליה: לך תסביר שאיזה פתולוג שיצא משליטה קצר איברים של פלסטיני, אבל רק לצרכי מחקר, ושהוא לא עצר גם בפלסטינים ולא בחל גם בחיילי צה"ל, וכשכל העסק התברר אנחנו, אה, העברנו אותו לתפקיד אחר. זה לא נראה טוב, זה מורכב מדי, בואו נגיד שמדובר באנטישמיות.

יש רק בעיה אחת בשיטה הזו: אם יסתבר שזה אכן מה שקרה לגופה של ג'נאן, השערוריה העולמית תהיה ענקית. אף אחד, ובצדק, לא יאמין יותר לשום הצהרה ישראלית. בהתחשב בגודל השערוריה, סביר שיש מי שכבר החל לבדוק את הנושא. כדאי, כדאי מאד, שמי שהחליט על המסלול הזה להתמודדות עם פרסום זניח – הפיכתו לשערוריה בינלאומית – וידא היטב את העובדות לפני שעשה זאת.

זהותו של שר החוץ לא מעוררת אמון רב בנושא.

(יוסי גורביץ)