האל האכזר פער אמש (ב') שוב את פיו של השר לענייני כלום (רשמית: לענייני אסטרטגיה), בוגי "משה" יעלון. הלז, שעדיין לא שכח איך הצליח לגרום לעצמו לאבד שנה רביעית בתפקיד הרמטכ"ל (לא, הוא לא "הודח"), הודיע שההתנתקות היתה טעות (את זה התרגלנו לשמוע ממנו), ושיש לחזור לחומש, ההתנחלות לשעבר שלדבריו יש לה חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. עוד הוסיף יעלון ש"הנסיגות נתנו רוח גבית לטרור".

הבה ננסה לפרק את הדברים האלה. ראשית, אדוני הרא"ל המתוסכל, האם אתה זוכר מי היה אחראי לתכניות הנסיגה מחומש? הרשה לי לרענן את זכרונך (קציני צה"ל סובלים תמידית מבעיות זכרון מביך): אתה. תפקידך הסתיים כחודשיים לפני ביצוע ההתנתקות. היא הוכרזה בסוף 2003, אושרה סופית בכנסת באוקטובר 2005, ואתה לא עשית כלום. כלומר, ייללת הרבה בתקופה ההיא, חתרת תחת הממשלה שמינתה אותך, אבל היית פחדן מכדי לשים את הדרגות על השולחן וללכת. היום אתה אומר שידעת שהדבר יקדם את הטרור – אבל בפועל, אז אחזת בחוזקה בקרני המזבח, עד שגילית שהנעליים שלך לא מפסיק גבוהות.

כלומר, בין מה שהצהרת שהוא בטחון ישראל ובין בטחון הקריירה שלך, אתה בחרת באפשרות האחרונה. צריך, על כן, לתהות גם עכשיו: האם הדברים שאתה אומר נובעים מדאגה לבטחונה של ישראל, או שמא מדאגה למצבה הרעוע של הקריירה הפוליטית שלך? האם יש צורך להזכיר לך, הוד כבוד הגנרל בדימוס, שרק לפני פחות מחודש נפנף אותך ראש הממשלה כמו זבוב טורדני, והוריד אותך על ארבע בפרשת הפשרות הקרקעות, שרק שבוע לפני כן הצהרת שהיא ייהרג ובל יעבור? האם יותר לנו, אדוני אוכל החינם, מי שרצה להיות שר חינוך או שר בטחון והסתפק בלשכה ריקה מתוכן, לחשוד שכל ההצהרות אתמול היו מיועדות להשיב חיים לגווייתך הפוליטית?

ההתנתקות, אתה אומר, נתנה רוח גבית לטרור. הבה נבדוק את העובדות. אתה היית סגן רמטכ"ל בשנים 2000-2002, ומיולי 2002 עד יוני 2005 שימשת כרמטכ"ל. במהלך התקופה הזו, נרצחו 531 ישראלים בפיגועי התאבדות. בזמן שחלף מאז סוף כהונתך כרמטכ"ל, נרצחו 35, ורק 30 מהם נרצחו מאז ההתנתקות. כלומר, בהשוואה לימי האסון של כהונתך – והיית, להזכירך, סגן רמטכ"ל פעיל מאד – הימים שלאחר הנסיגה מהרצועה הם לא בדיוק גן עדן, אבל הרבה יותר טובים משתרצה שנאמין. נתונים על הרוגים מפיגועים אחרים אין לי, אבל אני בספק אם הם ישנו את התמונה משמעותית.

נזכיר עוד דברים לא נעימים. יש לך, אדוני הגנרל, הרבה מאד דם ישראלי על הידיים. כי במהלך שנות הזוועה 2001-2003, כשאמרנו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, כשישראלים קשי יום היו מהמרים כל בוקר על חייהם בתחבורה הציבורית, אתה – יחד עם כל הממסד הצבאי, לא היית לבד – נעצת את רגליך האחוריות בקרקע ומנעת את הקמת גדר ההפרדה, למרות תחינות השב"כ, למרות שברצועת עזה היא הוכיחה את עצמה היטב. הגדר – הישראלים – לא עניינו אותך. אתה התעניינת ב"צריבת התודעה" של הפלסטינים, והציבור הישראלי היה מבחינתך אסופה רקובה של אנשים שרק רוצים לחיות, השפלים. אבי דיכטר היה הגון מספיק כדי להתנצל בשם ארגונו, ולהודות שנכשל; אתה מעולם לא הודית בטעות.

אה, כן – עליית כוחות הג'יהאד. אולי זכורות לך, אדוני הגנרל, השנים 2002-2005. היית אז רמטכ"ל. את מירב מרצך הפנית לחיסולה של הרשות הפלסטינית. בחמאס כמעט ולא נגעת. פיגועים שבוצעו על ידי החמאס זכו לתגובה הולמת, בדמות חיסול אנשי הרשות. למעשה, הוד מעלת האסטרטג, אתה היית סייען ראשון במעלה לחמאס ברצועת עזה, ועשית יותר מכל אדם אחר כדי להשמיד את התשתית הרעועה גם כך של הרשות שם. אזכיר לך, הוד אצטגננותו, גם אם אין הדבר נעים, שבאותה תקופה אתה ראית את האיום הגדול לישראל כגלום באחד, יאסר ערפאת. הוא התפגר בתקופה שבה עדיין היית רמטכ"ל, כמעט אף אחד לא זוכר אותו היום, ומכל תיאוריות הקונספירציה שלך שהתחזו להערכה מודיעינית – "ערפאת שולט בגובה הלהבות" היא הידועה שבהן – לא נשאר כלום.

שניה, כבוד השר. לא סיימנו. שנה אחרי שעזבת את צה"ל, קרה משהו קטן בלבנון. אולי שמעת על זה. מלחמונת. מבצעונצ'יק. הצבא – זה שהשארת לרמטכ"ל שבא אחריך, זה שכסגן רמטכ"ל היית אחראי על "בניית הכוח" שלו – לא הצליח לחסל מיליציה מקומית, ספג אבידות קשות, ולא הצליח לפתוח קו תחזוקה באורך של חמישה קילומטרים בשטח עוין. החיזבאללה, משום מה, לא התרשמו מהתחזית שלך שהקטיושות שלהם יחלידו, והפגינו יכולת מרשימה למדי לידות אותן עד חיפה, כשצבא הבט"ש שלך, צבא "צורבי התודעה" וחושפי שדות התותים, הצבא שהרגלת להלחם בחוליות פלסטיניות חמושות למחצה – לא מסוגל להגן על תושבי ישראל, לא מסוגל לבלום את הירי, לא מסוגל להתקדם אחרי ספיגת אבידה ראשונה. זה היה, אדוני הגנרל, הצבא שאתה בנית.

על כן, כמובן, עשית את אחד המעשים הבזויים ביותר שנעשו כאן: מיהרת ותקעת סכין בגב הממשלה, שעוד לא התאוששה מהמלחמה. תבעת מיד את התפטרותה ואת התפטרות הקצונה הגבוהה. הייתה לך החוצפה לומר ש"לא הופתעת מכלום", כי ידעת שאף אחד לא יזכור שב-2004 אמרת אתה – אתה ולא שרף, אתה ולא מלאך חבלה – ש"החיזבאללה לא ינסה לחטוף חיילים". האשמת את ראש הממשלה אולמרט שהוא יצא למתקפה האחרונה בלבנון כ"ספין מושחת" – טענה שוועדת וינוגרד רמסה. הצטרפת למקהלת הסכין בגב – מקהלה שחלוץ, גנרל כושל פחות וישר יותר, דחה בבוז. הצבא, הוא הודה, "לא סיפק את הסחורה". הוא, ולא הממשלה.

אשר לעומק החשיבה האסטרטגית שלך, ראוי אולי לציין שלא מזמן פלטת בפומבי את השטות הבאה: הפתרון לסכסוך הישראלי-איראני הוא… סיכול ממוקד. כי זה, כידוע, הצליח נהדר מול המנהיגות הפוליטית של החמאס.

די, די כבר. לא עוד. עד מתי, בוגי, תנצל לרעה את סבלנותנו? במדינה מתוקנת היית מוצא את עצמך במצבם של ווסטמורלנד ומק'נמארה אחרי ויאטנם. בצבא נורמלי, היו רומזים לך בגסות שהגיעה השעה לתקוע לעצמך כדור בראש.

אבל אנחנו לא חיים במדינה נורמלית, ואשר לצבא – איש מחברי המטכ"ל של 1973 לא התאבד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כך שאין הרבה למה לצפות. אנחנו תקועים איתך להרבה, הרבה שנים. אפשר להתנחם בכך שכפי שהדברים נראים עכשיו, אתה תהיה האפרים סנה של הימין.

גם כן נחמה.

(יוסי גורביץ)