ובינתיים, בערוגות הרעל: כשהתייחסתי אתמול (א') בקצרה לתקיפה של פעיל שמאל על ידי חמוש צה"ל בכיר, סא"ל שלום אייזנר, ציינתי שאין זה מקרה שהוא חובש כיפה. כמה אנשים שאלו למה.

כי המגזר שלו סגר סביבו מיד שורות, זה למה. הוא בשר מבשרם. אלוף הכנסת בגלגול עיניים למרחקים ארוכים, זבולון אורלב, גינה את ההשעיה שלו. רבנים מיהרו לצאת להגנתו. כמקובל בעת מצוקה תדמיתית במגזר, שההקבלות בינו ובין האיסלם הקיצוני מרתקות, צצו מיד תיאוריות קונספירציה. נטען שהפעילים במקום תקפו את אייזנר, אם כי לא ברור איך בכלל נפצע: אחדים דיברו על כך שהפעילים שברו את אצבעותיו, אחרים ששברו את פרק ידו. בהתחשב באופן שבו הפעיל החמוש את נשקו – הפעיל הדני לא היה היחיד שהותקף על ידו – בהחלט יתכן שהוא פצע את עצמו.

אתר מרכזי של המגזר, "סרוגים", הקדיש כמה וכמה מאמרים לנושא. הראשון שבהם, שפורסם אתמול אחר הצהרים, מוכתר ב"צפו: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל," וכותרת המשנה שלו מכילה את המשפט "לאחר דקות ארוכות של נסיונות שכנוע, החל הכוח בפיקודו של סא"ל שלום אייזנר (הקצין עם הכיפה, בנו של הרב בני ז"ל) לפנות את האנרכיסטים בנחישות אליה הם לא רגילים." מעבר לטון המעריץ אלימות, יש כאן שתי הערות: ראשית, בשלב הזה עוד לא נולדה האגדה על כך שאנשיו של אייזנר נתקלו באלימות; ושנית, היא מעידה על ה"ייחוס" (לקרוא בהבעה אשכנזית) של אייזנר, בנו של רב סרוג חשוב, ממקימי ישיבת "עטרת כהנים."

המאמר השני מעניין יותר. הוא נכתב על ידי עורך "סרוגים", אריה יואלי, והוא מלא כולו ב"מוסר יהודי", שהוא שם קוד למוסר יודו-נאצי. המאמר דורש להעניק לאייזנר צל"ש, שכן הוא "החזיר את כושר ההרתעה של צה"ל", ומקווה שאייזנר ימשיך להרביץ בחיילי צה"ל מוסר יהודי. המפגינים מוגדרים כאן כאויבים (ועל כך מיד).

הדבקות של יואלי ו"סרוגים" במוסר יודו-נאצי לא צריכה להפתיע אף אחד. "סרוגים" תקף אותי (פעמיים) אחרי שחשפתי את הערגה של "מעייני הישועה" למחנות השמדה לעמלקים, אבל לא העז לצאת נגד הבטאון של שמואל אליהו. יואלי עצמו פרסם מאמר בזכות העבדות, גם בעת המודרנית, שאפילו בטאון של הקו קלוקס קלאן היה מהסס לפרסם. העבדות הזו היא הלכתית כמובן – יואלי צריך להגן על כך שהיהדות מעולם לא ביטלה את העבדות – ובה מתמוגג יואלי על שבחיה, שכן היא "דרך לריסון הפראות הבלתי מרוסנת של עמים בלתי מתורבתים," כמו יושבי אפריקה למשל. כמו מגיני העבדות המקוריים, יואלי משווה בין העבדים האפריקאים, שהיו רכוש בעליהם לכל דבר, ובין העובדים המדוכאים של המהפכה התעשייתית – לרעת העובדים, כמובן.

"סרוגים" הוא אתר מרכזי למדי של, ובכן, הסרוגים, והדעות של יואלי לחלוטין לא חריגות בקרב חלק ניכר מהם. לאחרונה למדנו שרב סרוג בכיר, אל"מ אייל קרים, תמך – כשחשב שהוא בין חברים – באונס בעת מלחמה. אחר כך הוא ביצע נסיגה צרפתית. לזכור, לפעם הבאה שינסו לומר לכם משהו על "עשבים שוטים." אלה לא העשבים, זו הערוגה – וגנניה.

זה קמפיין הדה-לגיטימציה, טמבל: שורה של חסידי הדמון יהוה ייללו שסא"ל אייזנר לא עשה שום דבר חריג ושההשעיה שלו הגיעה מהר מדי. הם צודקים, יש להניח: לקח הרבה מאד זמן עד שסא"ל בורברג, שהורה לחייל שלו לירות בעציר פלסטיני כפות, הושעה. ככה זה כשאתה מחרב לראש הממשלה את הצגת ה-Hasbara שעליה עמל זמן רב עם תמונות שמחזירות את המציאות למרכז. במסגרת ההצגה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" שערך מערך ה-Hasbara בנתב"ג אתמול, אגב, נעצרו פעילי שמאל שהפגינו בעד הגעת הפעילים הבינלאומיים, אבל לא נעצרו פעילי ימין שהפגינו והתפרעו במקום – שיקוף מדויק, יש להודות, של האתנוקרטיה הישראלית. אם אייזנר היה עושה את שעשה בעוד שבוע, אחרי שבלגאן המטס היה מסתיים, סביר להניח שהוא לא היה מושעה.

ובין השניים יש קשר. הפאניקה של ישראל הרשמית מהתנגדות לא אלימה – "אנחנו לא טובים בגנדי," הודה האלוף עמוס גלעד במסמכי וויקיליקס – גרמה לכך שהיא הגדירה אותה כסוג של התנגדות אלימה, כדי להצדיק את פעולותיה. פתאום ביקורת הפכה ל"דה לגיטימציה", חרם – מסורת יהודית ארוכה – הפך ל"טרור כלכלי," הנסיון הפלסטיני לקבל מדינה באמצעות האו"ם כונה "טרור דיפלומטי," ופעילי סולידריות הפכו ל"סייעני טרור", וארגוני זכויות אדם הואשמו ב"לוחמה משפטית" (lawfare).

אז כשכל התנגדות לא אלימה היא סוג חדש של לחימה או טרור, פתאום כל מפגין הופך לאויב – הן בעיני חמושי צה"ל והן בעיני הציבור הישראלי. דמם של המפגינים הללו נמצא על ידיהם של אנשי מערך ה-Hasbara, מבנימין נתניהו ועד בן דרור ימיני.

הברוטליות השקטה: האלימות הבוטה, חסרת ההצדקה – אם כי האספסוף הישראלי מיהר לחפור לה הצדקות – של אייזנר מצטלמת רע מאד. למזלו של צה"ל, רוב מוחלט של הברוטליות שלו כלל לא מגיע אל המצלמות.

רוב הבריונים של צה"ל הם מה שכינתה חנה ארנדט "רוצחים של מכונת כתיבה." הם משמידים מקורות מים של פלסטינים, הם הורסים פרויקטים לאנרגיה סולארית בדרום הר חברון, הם מחרימים אדמות ומשקרים למען התנחלויות, הם מונעים תנועה ממקום למקום, הם קורעים משפחות בין הגדה והרצועה, הם מסוגלים בהינף אצבע להגלות אדם שמרכז חייו בגדה לרצועה, הם מגשימים את "מדיניות הבידול" הבלתי מוסברת של הממשלה, הם שוללים בשרירותיות אישורים ותעודות, הם עוצרים קטינים באישון לילה, הם מאיישים מחסומים, הם מקבלים "עדויות סודיות" בבתי דין צבאיים, הם מקבלים את עמדת מערכת הבטחון בבג"צ.

הרבה פחות פוטוגני, הרבה יותר ממוסד, הרבה יותר הכרחי לקיום הכיבוש מאשר ההתפרצות משולחת הרסן של סא"ל שלום אייזנר.

(יוסי גורביץ)