את רוב השירות הצבאי שלי העברתי ביחידת המנהל האזרחי בדיר אל בלאח, במרכז רצועת עזה. מאחר והעבודה כללה מגע יומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית – כמעט מאליו, עולה פתאום הביטוי מאז, "האוכלוסיה המקומית" – היחידה הכילה שיעור גבוה יחסית של חיילים וקצינים דרוזים. היחסים היו טובים. באחת השבתות, סמיר הקת"מ הדרוזי נעתר להפצרות החיילים החילונים וערך את הקידוש.

אני זוכר שיחה ארוכה שניהלתי עם אחד החיילים הדרוזים. הוא התעקש להביע תמיכה בכהנא, ואני ניסיתי להסביר לו שכהנא לא מפלה בין מוסלמים ודרוזים: שהוא שונא את כל הערבים ושהוא ישלול את הזכויות של כולם. השיחה התגלגלה לדרוזים ושירות בצה"ל. שאלתי אותו למה כל כך הרבה מהם משרתים בצבא. הוא אמר במרירות שכל זמן שהם במדים, זה "בוא הנה, חייל, תאכל משהו, קבל הנחה"; ברגע שהם משתחררים, היחס מתהפך ל"רוצה עבודה? אבל אתה ערבי." הוא אמר שיש בישראל כמה מעמדות: במקום הראשון נמצאים החרדים, שלא משרתים בצה"ל אבל מקבלים שירותים מהמדינה; במקום השני, יהודים לא חרדים, שמשרתים ומקבלים; במקום השלישי, ערביי ישראל, שלא משרתים ולא מקבלים; ובמקום הרביעי היו הדרוזים, שמשרתים ולא מקבלים. ובכל זאת, הוא אמר, במדים הם מקבלים יחס טוב יותר מהאזרחים, אם לא מהמדינה.

או, במילים אחרות, במדי צה"ל לא רואים שאתה ערבי.

זה היה, כאמור, מזמן. הרבה דברים השתנו. האזרחים הדרוזים התחילו לקלוט כבר אז שמדינת ישראל רוצה בהם בתור חיילים, אבל לא תתן להם שוויון אמיתי. שנות התשעים היו השנים של ההפגנות השנתיות של מנהיגי העדה מול הכנסת, שנגמרו באיזו פשרה מפא"יניקית שהשתיקה את המחאה לעוד שנה.

הדרוזים לא מטומטמים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על ירידה בשיעור הדרוזים המעוניינים להתגייס, ומחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה מצא שרק 36% תומכים בהמשך גיוס החובה, 47% אמרו שהשירות צריך להפוך להתנדבותי ו-17% רצו לבטל אותו כליל. כלומר, רוב האוכלוסיה הדרוזית הבינה שמברית הדמים יוצא להם רק דם והם רוצים לסגת ממנה.

לפני 20 ומשהו שנה, כשדיברתי על כהנא ויחסו לדרוזים, זה היה דיון בעלמא. האיש עצמו יסוכל ממוקדות כמה חודשים אחר כך. אבל ארבע שנים אחר כך, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין, למדנו שהוא סירב לתת טיפול רפואי לחיילים דרוזים – משום שכלא יהודים, אסור היה לו לרפא אותם על פי עיקר ההלכה אפילו בשכר. הנושא הוצנע. כמה שנים אחר כך, חיילים דרוזים הפכו למטרה קבועה להתקפות של מתנחלים, בדיוק משום שהם לא יהודים. ב-2004, ראיינתי את איתמר בן גביר. בהמתנה במשרד שלו מצאתי חוברת שהקפידה להתייחס לדרוזים כאל לא-יהודים שגם תורם יגיע לגירוש. בן גביר התנער ממנה במהירות ואמר שהיא סתם היתה שם ושאין לו מושג מי אחראי לה.

כהנא נהג לומר שבתוך כל יהודי יש כהנא קטן. בליל הסדר האחרון הוא הגיח. קבוצה של חיילים יהודים סירבה לאכול באותו השולחן עם חיילים דרוזים במחנה 80. אחת הקצינות הורתה לחיילים לאכול סביב אותו השולחן. אחד החיילים הודיע שהוא לא מתכוון לאכול עם ערבים. במקום שהוא ייאזק ויילקח למעצר עד למשפט, הקצינים האחרים שנכחו במקום נכנעו לחייל היהודי, והורו לחיילים הדרוזים לעבור לשולחן אחר, צדדי ומלוכלך.

הבעיה היא לא החיילים הגזענים, או ליתר דיוק הם לא עיקר הבעיה. לב הבעיה הוא הקצינים שנכנעו לגזענות. ככה זה: כשיש לך מדינה יהודית, והצבא שלה הוא צבא יהודי יותר ויותר, אז זה מה שקורה ללא יהודים. אחרי הכל, מבחינת רוב היהודים החיים בישראל יהדותם היא גאוותם, הם משוכנעים שהמקור שלה הוא גזעי, תורשתי, ושהם העם הנבחר. האידיאולוגיה הרשמית של המדינה אומרת שהיא קודם כל יהודית, ודמוקרטית אחר כך. אז מה, פתאום הם צריכים לחלוק שולחן אוכל אחד עם לא יהודים? מה, הם ישראלים?

זה מה שקורה כשמדינה עושה מאמצים של שנים לחסל את התודעה האזרחית של תושביה ולהעלות במקומה תודעה אתנית. אין שדה שנקי מההשפעה של התפיסה הממארת הזו. מי שחשב שהיא לא תגיע לצבא, השלה את עצמו.

לצה"ל יש עכשיו רק דרך אחרת לצאת מהמבוך הזה: להמנע מהטעות שהוא עשה בפרשת הדרת הנשים, כשהוא נכנע חצי דרך. הוא צריך לתפוס את הקצינים האחראים לפרשה הזו, ולנקנק אותם באופן כזה שאף אחד לא יחשוב על זה אפילו. הם צריכים הורדה פומבית בדרגה בגלל פגיעה בערך הרעות של צה"ל, ולשבת בכלא כמה חודשים טובים בשל אפליה גזענית כלפי החיילים שלהם.

אבל, כמובן, אם זה יקרה, הקצונה הבכירה של צה"ל תמצא את עצמה מואשמת בכך שהיא מעדיפה חיילים לא יהודים על פני חיילים יהודים שבסך הכל רצו לשמור על טוהר הגזע שלהם. הרעיון של צבא שנאמן לערכים רפובליקניים הוא מגוחך במדינה שמזמן השליכה אותם מאחורי גבה.

אם הקצונה הבכירה תעשה את חובתה, היא תסתבך עם רבני ההסדר. אבל אם היא לא תעשה את זה, היא יכולה – צריכה – להפרד לשלום מהחיילים הדרוזים שלה. ספק אם יש סיבה טובה יותר, מבחינת הדרוזים, להתרת הברית החד צדדית שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל מאשר הודאה רשמית למחצה מצד צה"ל שהם חיילים סוג ב'.

וכשזה יקרה, ישראל תמצא את עצמה עם מיעוט ממורמר, שיודע שהוא מקופח בכל תחומי החיים ושהוא חי באתנוקרטיה גזענית. בניגוד לפלסטינים, המיעוט הזה יודע להלחם – למעשה, הוא גויס לצה"ל בין השאר בשל המוניטין של העדה הדרוזית ללוחמנות. כשיגיע הפיצוץ, כמובן, ישראל היהודית תספוק כפיים ותאמר בקול שבור: ואחרי כל מה שעשינו עבורם.

ועוד דבר אחד: שר הפנים, אלי ישי, הורה להכריז על גינתר גראס כפרסונה נון גראטה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמאמצי ה-Hasbara הישראלים כלל לא מיועדים לעולם אלא רק לשכנוע עצמי של הישראלים, הנה היא. אחרי ההיסטריה הדומה, שבה נאסרה כניסתם לישראל של נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי, אולי הגיע הזמן לקבוע שלישראל לא ייכנס מי שמעז לחלוק על מדיניותה של ממשלת ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תמיכה בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)