שלשום התכנסה וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בדיון מהיר בעניין צווי ההרחקה המנהליים שמוציא אלוף פיקוד מרכז. תוך כדי הדיון הסוער שאל יו"ר הוועדה ח"כ דוד רותם את השאלה: "במדינת ישראל הוציאו נגד מישהו צו מעצר מנהלי?" ולכך ענתה לו היועצת המשפטית של אלוף פיקוד מרכז: "לא לא לא לא לא!". וידאו של ישיבת הוועדה אפשר למצוא באתר הכנסת. לרוע המזל, נראה כי צה"ל לא אמר את כל האמת לכנסת.

[בצילום מימין לשמאל: רמ"ט איו"ש, יועמ"שית בפקמ"ז, ונציג משרד המשפטים]

האדם הסביר שהיה שומע את הדברים האלה היה מבין שישראל לא מוציאה צווי מעצר מנהלי נגד אזרחיה, צווים שמאפשרים למדינה לכלוא כל אדם ללא הליך משפטי, בלי הצורך להגיש ראיות, ובלי יכולתו של האזרח להגן על עצמו מפני ההאשמות האלה, שגם הן נותרות חסויות. מדוע אם כן מעידים הגופים הממונים על שלילת חירותו של אדם בפני הרשות המחוקקת כי אין צווים שהוצאו נגד אזרחי ישראל, כאשר באותו הזמן ממש יושב אזרח ישראלי בכלא מגידו תחת צו מעצר מנהלי מזה שלושה חודשים?

ח'אלד ג'מאל דאוד הוא אזרח ישראלי צעיר נושא תעודת זהות כחולה, בן לאם ישראלית ולאב פלסטיני שמתגורר בשנים האחרונות בקלקיליה. בחודש נובמבר 2013 חתם שר הבטחון משה יעלון על צו מנהלי המורה על מעצרו, ויותר מכך, מורה למנוע ממנו מפגש עם עורך דין. למרות זאת, ארגון משפטי טוען כי עורכי הדין שלו ביקרו את דאוד לפחות פעם אחת. דף פייסבוק בשם "חדשות האסירים הפלסטינים בכיבוש" פרסם סטטוס לאקוני על הנושא וזכה לשני לייקים, ועד אתמול זה כל מה שפורסם. אזרח ישראלי נכלא ללא משפט לפני שלושה חודשים, ואיש לא יודע מכך.

אדגיש ואומר כי פרט לאמירה הכללית על "פעילות בטחונית" אני לא יודע למה נעצר דאוד, אבל זה בכלל לא משנה: עצם העובדה שאזרח ישראלי כלוא בצו מנהלי היא חשובה מספיק וראויה לפחות לדיווח קצר בתקשורת הישראלית, דבר שלא קרה עד אתמול כשכתב "וואלה" אמיר בוחבוט העלה ידיעה קצרה בנושא. אבל כשהגופים האמונים על המעצרים האלה, שאמורים להיות מפוקחים בידי ארבעה גופים שונים, יושבים מול וועדת הכנסת ונותנים מידע שאינו נכון בנושא רגיש כל כך – יש כאן בעיה אמיתית ויסודית. אמצעי המעצר המנהלי הוא אמצעי אחרון בהחלט שנועד להמצא בשימוש רק כאשר המדינה מוכנה לוותר על שלטון החוק לטובת "הבטחון" ועליו להיות בפיקוח הדוק של כל גורמי החוק במדינה. אסור להיווצר מצב בו אזרחים "נעלמים" ורשויות מסויימות מסתירות את המידע הזה מרשויות אחרות ומהציבור. זה קו אדום שאסור שיחצה אפילו תחת "מצב החירום" בו אנחנו מתנהלים כבר 66 שנים, וזה קו אדום נוסף שנחצה בדרכנו לאבד גם את שאריות שלטון החוק שעוד נותרו לנו.

(נועם ר.)

לאחרונה פרצה סערה זוטא, כשהסתבר שבאקו"ם מתכוונים להעניק לזמר אריאל זילבר את פרס אקו"ם למפעל חיים. בתגובה, הודיעה הזמרת אחינועם ניני שהיא תסרב לקבל את הפרס שתכננה אקו"ם להעניק לה. ניני נקטה בצעד נדיר מצד אמן במקומותינו, עמידה מול האספסוף הימני, תוך שהיא מציינת שזילבר הוא גזען בוטה, הומופוב גלוי, ושבעצם פרט ליהודים דתיים אין אוכלוסיה שהוא לא שונא. יתר על כן, זילבר הביע תמיכה גלויה במאיר מרטין כהנא, וכתב שיר שכותרתו היא "כהנא צדק."

רבים נזעקו לטעון ש"ניני מכניסה פוליטיקה" לטקס של אקו"ם. ולא היא: ההחלטה להעניק לתומך כהנא פרס על "מפעל חיים" היא החלטה הרבה יותר פוליטית מאשר החלטה של אמנית בודדת לא להשתתף בטקס הזה. אם נראה לכם שמדובר בהחלטה לא פוליטית, נסו להעלות על הדעת מצב שבו אקו"ם מעניקה פרס על מפעל חיים ליוצר פלסטיני שהלחין שיר בשם "עז א דין קסאם צדק," או אפילו "ראאד סלאח צדק." לא רואים את זה קורה? בדיוק. כאן נמצאת הפוליטיות השקופה שבהענקת פרס על מפעל חיים לכהניסט מוצהר: כהנא הוא מיינסטרים היום.

בסופו של דבר, קיבלה היום (ב') אקו"ם את ההחלטה הנכונה: זילבר יקבל פרס על תרומה ייחודית למוזיקה הישראלית – תרומה שעליה אין חולק – אבל לא על "מפעל חיים." ובצדק. הענקת פרס למפעל החיים של זילבר משמעה בין השאר אימוץ העמדות הכהניסטיות שלו.

בתגובה, הימין היהודי התחרפן. או, אם לדייק מאחר ובימין היהודי עסקינן, נכנס לעוד התקף. לשר הכלכלה שלכם קפץ המנכ"ל מועצת יש"ע והוא מיהר להודיע ש"'רוצי שמוליק קורא לך, וזורק עליך אבנים' – על זה אקו"ם היו נותנים פרס חיים." במילים אחרות, בנט האשים את אקו"ם בכך שהיא שמאלנית עד כדי כך שהיא תומכת בתקיפה של יהודים.

החרה אחריו שר החוץ. הלז כתב שמדובר ב"כניעה והתרפסות מסוכנת בפני בולשביזם של גורמי שמאל קיצוניים. אותם אלו שעשו מלחמה בכל החזיתות על מנת לאפשר למורה בביה"ס תיכון לפקפק במוסריותו של צה"ל, בשם חופש הביטוי, נלחמים כעת כדי לסתום את פיו של אמן שאין חולק על גאוניותו המוזיקלית ועל תרומתו לתרבות הישראלית לאורך חייו ומונעים ממנו את ההכרה המגיעה לו. […] מדובר בסתימת פיות."

מליברמן אפשר היה לצפות שיידע שהבעיה עם הבולשביזם לא היתה דווקא עם הפרסים שהוא העניק, אלא עם הכדורים בעורף שהוא חילק ביד פזרנית כל כך. הוא חוזר פעמיים על הטענה שמדובר בסתימת פיות, אלא שאף אחד לא סתם את פיו של זילבר. אם הוא לא סכר אותו עד כה, אין סיבה להניח שיעשה זאת דווקא עכשיו. אף אחד לא אסר עליו להופיע או הורה על הפסקת מכירת המוזיקה שלו. כן, יש אנשים מצפוניים שמסרבים להכניס כסף לזילבר, וזאת זכותם. חרם הוא פעולה דמוקרטית בסיסית: הסירוב לתמוך במשהו שאיננו לרוחך. על פי ההגיון הזה, אפשר לטעון שצמחונים "מחרימים" משחטות ושיהודים דתיים "מחרימים" מקומות שמוכרים מזון שאיננו כשר.

מה שמעניין כאן הוא הסרת המסכות מצד הימין היהודי: לראשונה, מנהיגיו מתייצבים לצד כהניסט מוצהר ומגינים בפומבי על הבעת עמדות כהניסטיות. זה לא תמיד היה כך. בשנות השמונים וחלק ניכר משנות התשעים, הימין היהודי התעקש שהוא לא כהניסט, שהוא לא שונא ערבים, שיש לו רק "בעיה בטחונית" איתם; הוא התעקש שכהנא לא שייך לימין הלגיטימי, ומחה בזעם כשטענו נגדו שהוא מקדם את עמדותיו של כהנא.

מי שהנחית את המכה הקשה ביותר על כהנא בשנות השמונים היה מיכאל איתן, אז ח"כ זוטר, שערך מעל בימת הכנסת השוואה שהראתה, אחד לאחד, איך אחת מהצעות החוק של כהנא זהה להצעות חוק נירנברג. כהנא מצא את עצמו, להפתעתו, מותקף על בימת הכנסת גם על ידי גאולה כהן; כשהוא דרש את גירוש ערביי ישראל, היא שיסעה אותו בקריאות ביניים ואמרה שצריך לגרש "רק את הבלתי נאמנים." לא הייתי רוצה להיות ישראלי פלסטיני שצריך לעמוד במבחן הנאמנות של גאולה כהן, אבל היא ידעה להתנער מהיודו-נאציזם. יתר על כן, בין האליטה הימנית הממוסדת ובין זו של תומכי כהנא היה נתק מוחלט. יש להניח שבימין חששו גם מכך שכהנא יגנוב מהם קולות, אבל היתה שם התנגדות אמיתית ליודו-נאציזם. הימין היה במידה ניכרת עדיין ימין רפובליקני, עדיין ישראלי בעיקרו ולא רק יהודי.

זה היה מזמן, לפני 25 שנות התנחלות ושתי אינתיפאדות. עם האינתיפאדה השניה ועם עליית כוחם של המתנחלים בליכוד, הכהניזם הפך למיינסטרים. באמצע העשור הקודם, אפשר היה לשמוע את יחיאל "המוח" חזן מצהיר בכנסת ש"כל הערבים הם תולעים" וש"אסור להאמין לערבים אפילו כשהם נמצאים 40 שנה בקבר, אצלם זה טבוע בדם, רצח יהודים הוא מעשה שנעשה באופן טבעי. זו משמעות הביטוי שאסור להפנות לערבי את הגב כי הוא יתקע לך סכין." חזן היה חבר ליכוד, מתנחל מאריאל, וראש שדולת יש"ע בכנסת בשעתו. הליכוד לא התנער מההצהרות הללו, שבשנות השמונים היו גורמות שערוריה רבתי.

וכשבע שנים אחרי ההצהרות של חזן, קיבלנו את חברת הכנסת חוטובלי כשזו מביאה לכנסת את נציג אחד הארגונים הכהניסטיים, "להב"ה." באותה השנה, קיבלנו את דני דנון וההתעקשות שלו שצעירים בדואים חוטפים אלף נערות יהודיות בשנה – טענה שאין לה שום סימוכין, טענה שהוכחשה לגמרי על ידי המשטרה. גם דנון גם חוטובלי הם בשר מבשרו של הימין שפעם היה ישראלי והיום הוא יהודי.

ועכשיו בנט וליברמן יוצאים מהארון ומודיעים על תמיכתם בכהניסט מוצהר. נזכיר: זילבר הוא גזען מוצהר. נזכיר: גזענות איננה חוקית בישראל. נזכיר: כהנא נפסל מלרוץ שנית לכנסת. נזכיר: כ"ך וכהנא חי הוגדרו כארגוני טרור, והסיבה שהפרקליטות לא עושה שום דבר בנידון ביחס ליוצאי הארגונים האלה היא, ובכן, כי מדובר בפרקליטות. נזכיר: כשמיכאל בן ארי, מיוצאי כ"ך, נבחר לכנסת, הוא לא יכול היה לטוס לארה"ב כי שם לוקחים ברצינות את החוק והמשיכו להתייחס אליו כאל חבר בארגון טרור.

כשבנט וליברמן יוצאים לעזרתו של זילבר, הם מביעים במשתמע תמיכה בארגון טרור, ובמפורש באב הרוחני של הגזענות היהודית בישראל. אף אחד לא צריך להיות מופתע: על ליברמן מרננים שבימיו הצעירים, הוא היה חבר בכ"ך, ובנט משתמש בנתן נתנזון כיועץ פוליטי. אם השם לא אומר לכם כלום, אז החמיאו למערכת החינוך ולתקשורת הישראלית על עוד הצלחה, אבל דעו שמדובר במחבל יהודי מורשע, שהטמין בשעתו מטען חבלה ברכבו של ראש עיריית שכם, בסאם אל שכעה, והביא לקטיעת שתי רגליו.

בפרחיהם תדעו אותם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות גדולות מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, שתיהן מאותו התורם. אני רוצה להודות לו בזאת.

(יוסי גורביץ)