המנהיג הפוליטי היחיד בישראל שמסתובב עם תווית "פאשיסט" שהדביק לו בית המשפט, רונן שובל, פרסם ב"סופהשבוע" האחרון מאמר משונה מהרגיל, שבשיאו הוא המליץ לשמאל הישראלי להגר מכאן. לצערי לא מצאתי את המאמר ברשת ואני נשען על צילום שלו שקיבלתי באדיבות תומר פרסיקו.

"קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ," כותב שובל, "או, בשפה שלכם – תהגרו. אם אנחנו כל כך רעים, דוחים, עובדי אלילים, חשוכים, פאשיסטים וגזענים, הניחו לנו. היהודים, כפי שבחרתם לנסח זאת, ניצחו, מנצחים וינצחו את הישראלים. הבינו – כמה שלא תטיפו לנו שברית מילה היא התעללות בילדים – נמשיך למול את בנינו; גם אם תסבירו לנו שהכותל הוא בסך הכל קיר – נמשיך להתרגש ממנו; והחזיר ימשיך להגעיל אותנו, למרות ביקורות המסעדות המהללות ב"הארץ". כן, נמשיך לעשות קידוש בערב שבת ולחגוג את סדר פסח, ובכלל נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים […] נמשיך להתרגש בשירת "התקווה" […] אתם, שמאמינים כי אנחנו נמצאים "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", פשוט הרימו ידיים, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, לברצלונה, ללונדון או לניו יורק. במקום להקדיש את חייכם למלחמה בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה, המפתחות בפנים." המילים האחרונות הן גם הכותרת של המאמר.

שזה קצת חצוף מצד מי שעשה חלק מהכסף שלו מסחר עקיף עם מדינות אויב. כמה הערות. קודם כל, אם למישהו היה ספק, גם אחרי פסיקת בית המשפט, גם אחרי שקבע ש"בית המקדש הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית," שרונן שובל הוא פאשיסט, אז הנה ההוכחה האחרונה. הוא כל כך לא יכול לחיות באותה המדינה עם אנשים שחולקים על דעותיו, שהוא דורש מהם שיהגרו. המדינה שרוצה שובל היא מדינה שיש בה קו מחשבה אחד בלבד, זה שלו. מי שמעז לחלוק עליו, מתבקש לעזוב. כלומר, בינתיים הוא מתבקש; בינתיים, כל זמן שלשובל אין את הכוח ליישם את הפנטזיות שלו, זו רק בקשה. אחר כך? טוב, נו, אנחנו יודעים איך הפאשיסטים נוהגים לטהר את העם.

שנית, שלמרות ששובל עצמו איננו חובש כיפה, הרי שהוא חמור מובהק של המשיחיסטים. הסממנים שלו ללאומנות יהודית הם דתיים כמעט כולם (בהמשך הוא מדבר גם על גאווה בצה"ל, שבלעדיה הרי אי אפשר): הטלת מום בפעוטות חסרי ישע (וביצוע מעשה מגונה בכפיה בהם), קידוש בערב שבת, סדר פסח, הקיר החיצוני של בית המקדש של הורדוס, גועל מבשר חזיר. האם הלאומיות היהודית בכלל יכולה להיות חילונית בתפיסה של שובל? ואיזה מין חילוני הוא-עצמו? אפיקורס לתיאבון, שלא מסוגל לעמוד בדרישות ההלכה וחושב שהדתיים צודקים אבל, אף שהנפש חפצה הגוף חלש?

שלישית, התפיסה המשונה ש"[אנחנו] נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים": הימין הדתי – ואני חושב שדי ברור, אחרי הטקסט הזה, ששובל הוא חלק ממנו, גם אם לצרכי הסוואה הוא לא חובש כיפה – תמיד טען שהיריבים שלו נטולי ערכים, נטולי מוסר, לא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שיריביו העמידו מול הערכים שלו ערכים מנוגדים.

וכמובן, רביעית, את העובדה ששובל – פרדוקסלית – לא מבין פטריוטיות מהי ולא מסוגל להיות פטריוט ישראלי. פטריוטיות באה מהמילה patria, מולדת; משמעה אהבת מולדת; והביטוי המזוקק שלה הוא המנון המחאה הישן ממלחמת לבנון:

אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת;

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי;

בגוף כואב, בלב רעב,

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה;

לא אוותר לה,

אזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

כלומר, אהבת המולדת גם כאשר היא כרוכה בכאב, בסלידה ממה שהפכה להיות; להיאבק על דמותה – ואין מולדת שאיננה זקוקה למאבק כזה – גם כאשר דומה שהאדמה בוערת. הפטריוט לא עוזב את ארצו אלא כאשר כלו כל הקיצים, כאשר הרונן שובלים כבר בשלטון ממש.

שובל איננו מסוגל להבין פטריוטיות טבעית, שנובעת מהמקום שבו נולדת, מהאנשים שאיתם גדלת ושהפכו לחבריך ושלמדת לאהוב, מהחשש שלך לגורלם, לגורלך, לגורל הכלל, מהדרישה שיהיה כאן טוב יותר, ובחיים האלה. הפטריוטיות שלו היא פטריוטיות מלאכותית, גרמאנית-רומנטית במהותה, והיא תלוית אידיאולוגיה. שובל חייב את המולדת שלו ציונית, ולא סתם ציונית – הוא תוקף במאמר שלו שלושה אנשי מרכז מובהקים: יאיר לפיד, ארי שביט ו(איזו כפיות טובה כלפי מי שהזניק אותו למרכז תשומת הלב)בן כספית – אלא ציונית-קנאית. מדינה ציונית שבונה בית מקדש, מדינה ציונית שסותמת את פיות יריביה או מרחיקה אותם.

הפטריוטיות האחרת, הטבעית, נראית לשובל – ולחלק גדול מן הציונים, יש לומר – מאד משונה. למה לעזאזל, הם שואלים שוב ושוב, אתם גרים כאן? התשובה הפשוטה – נולדנו כאן – לא נראית להם סבירה. לא, ברצינות, למה אתם גרים כאן? אם אין לכם שליחות אידיואלוגית, אם אתם לא עטופים בשריון צדקתנו ההיסטורית, למה אתם גרים כאן? מה, חסרים מקומות טובים יותר בעולם?

במונחים ציוניים קלאסיים, שובל הוא הארכיטיפ (השקרי במידה רבה, צריך לציין) של היהודי הגלותי, כזה שהרגש הטבעי של הפטריוטיות, של החיבור למקום בו נולדת, מת בקרבו עוד בטרם לידתו, זה ששום מקום איננו ביתו. כדי למלא את החסר, שובל צריך כמויות עצומות של אידיאולוגיה שתלטף לו את האגו, שתאמר לו שהוא נזר הבריאה, ויותר מכך – הוא צריך להיות האדון. הוא צריך שיהיו אנשים שכפופים לו. הוא צריך בית מקדש, כי בלי בית מקדש, בלי דם וקורבנות ולב האומה הפועם וכל הקיטש הוואגנרי הזה, למה לו לגור כאן ולא בשיקאגו.

אז שובל עושה את המהלך הציוני הקלאסי: מגרש את האנשים שאכן יש להם קשר משלהם למקום, שרוצים לשפר אותו, לשנות אותו, להשקיע בו – לא לאונן על "הלב הפועם של עם ישראל" בדמות מזבח ועליו בהמה טבוחה, צואתה ודמים. כל כך הרבה דמים.

לא תודה, שובל. אנחנו פה. אתה רוצה ללכת למקום שיתאים לך יותר? סע לשלום, המפתחות בפנים.

(יוסי גורביץ)