איתמר ואני השתתפנו אמש (ג') בכנס בלוגרים שאורגן על ידי מרצ, שהיה מיועד לדון בשאלה "מרצ לאן". בדיון השתתפו יו"ר הסיעה, ג'ומס "חיים" אורון, מוסי רז, ומספר פונקציונרים אחרים של המפלגה. הוא נערך לרגל קמפיין חדש שמרצ מתכוונת להתחיל בימים הקרובים. הדיון היה סוער, התדרדר לעיתים לצעקות, והרושם הכללי היה שהמפלגה נמשכת לכמה כיוונים.

לא יצא לנו לומר את כל מה שרצינו לומר, אז הנה זה כאן.

מרצ היא מפלגה שהיסטורית, מורכבת מכמה קבוצות לא לגמרי הומוגניות: קיבוצניקים, עירונים ליברליים, ערבים ליברלים, ופעילי שמאל רדיקליים, כמו גם קבוצה קטנה של מה שכונה בשעתו "פעילי שכונות". החיבור הזה הוא חיבור לא טבעי, תוצר של התמזגות של שלוש מפלגות – רצ, מפ"מ ושינוי – ב-1992, והוא היה כל כך לא טבעי עד ששינוי פרשה כבר בשנות התשעים. השאלה היא מה הלאה

במהלך הדיון אתמול עלתה שוב התביעה שמרצ תוותר, או לפחות תסתיר, את דגל זכויות הפלסטינים שלה, כדי שתוכל לנופף בדגל החברתי. העמדה הזו לא חדשה: כבר ב1988, במאמר במגזין המשובח של רצ דאז, "פוליטיקה", מחה ארי שביט על כך שהשמאל "דואג יותר לערבים" וככזה לא מצליח למשוך קולות של "העם האותנטי", שלכאורה מחפש הזדמנות להצביע לשמאל מכורתו, אבל הקרבה לפלסטינים מונעת זאת ממנו.

אנחנו סבורים שמדובר בעמדה פגומה, הן מהבחינה הפרקטית והן מהבחינה המוסרית. נתחיל מהפרקטית. שום דבר לא יצא למרצ מעמעום עמדותיה כדי לנסות למשוך מצביעים משכבות המצוקה. זה כבר בדוק אמפירית: פעם אחר פעם עמדו אנשי מרצ נדהמים מול העובדה שהם עשו המון עבור השכונות ועיירות הפיתוח, וכתוצאה מכך המצביעים שם ריירו על יוסי שריד, אמרו שהוא שר חינוך מצוין, שהוא עשה המון – והלכו להצביע לש"ס ולליכוד.

בשכונות ובעיירות לא מצביעים בשביל מרצ, לא משנה מה קורה. על הסיבה לכך לא מדברים הרבה – זה לא בריא, פוליטית – אבל צריך לומר שחלק ניכר מהתושבים שם הם גזענים. הם שונאים ערבים ואשכנזים, לא בהכרח בסדר זה. הגזענות הזו מתודלקת בדת היהודית, בתפיסה של עם נבחר, שמקדמת גם תפיסה פטריארכלית ושמרנית של מעמד האישה, ההומוסקסואלים ועוד. בקצרה, העמדות של מרצ, ברוב הנושאים, קוטביות לעמדות של תושבי השכונות.

העמדות הללו של התושבים שם הן, בניגוד למה שנוטים לחשוב אנשים טובים, העמדות האמיתיות שלהם. יש תפיסה שאומרת שאם רק ניטיב את מצבם, נוסיף בית ספר, נשפר את החינוך, נבנה מתנ"ס, נביא עבודה, נסלול כבישים, נשקיע בתשתיות – הם יראו את האור, יבינו שאנחנו בצד שלהם, ויעברו למרצ. הפטרנליזם הזה לא יתגשם. הפערים אמיתיים. הם נובעים מתרבות אחרת. ישנה תפיסה מרקסיסטית שאומרת שתושבי השכונות והעיירות סובלים מתודעה כוזבת, ואם רק היו אומרים להם מה באמת קורה, הם היו נפעמים מהחזון שהביא להם האדם הלבן והופכים מיד לחיילים נאמנים של המהפכה. על התפיסה הזו אפשר רק לומר שהיא מעליבה את האנשים שעליהם היא מושלכת. אפשר, במאמץ סיזיפי שייקח שנים של חינוך – כמובן, בהנחה שלמרצ תהיה גישה למשאבים הנדרשים, כמו שליטה במשרד החינוך, הנחה בעייתית מאד כיום – להעביר חלק מהאנשים האלה אלינו. לא את רובם. וזה ייקח המון זמן. וזמן אין לנו.

אחרי הבחירות של 2004, בלוגר דמוקרטי זועם ציין את העובדה שהדמוקרטים הפסידו במדינות "אדומות", אבל שבכל מדינה אדומה שבה היו ערים בנות חצי מיליון ומעלה תושבים, העיר הזו היתה נקודה כחולה. הוא קרא לדמוקרטים לשלוח את הכפריים לחפש את החברים שלהם ולהתמקד בתושבי הערים. התפיסה שלנו כלפי תושבי עיירות הפיתוח והשכונות לא רדיקלית עד כדי כך: בהחלט צריך לסייע להם, להעביר חוקים מתאימים במידת האפשר, זו חלק מהמשמעות הבסיסית של שמאל; אבל הם לא יכולים לעמוד במרכז הפעולה של מרצ, ואי אפשר לבצע את המאבק הזה תוך פזילה לכיוונם שאומרת "רואים מה עשינו בשבילכם? עכשיו תצביעו נכון". תחום הפעולה העיקרי של מרצ צריך להיות מאבק בכיבוש ובעוולותיו.

הסיבה לכך פשוטה: הכיבוש הוא העוול החמור ביותר שמבצעת ישראל. אין ספק שחיים בעוני, שמהם הפרט לא יכול לחלץ את עצמו, היא פגיעה בזכויות האדם והאזרח שלו. אין ספק, מצד שני, שמצבו של אדם שחי בעוני ותחת כיבוש והתנכלות של מתנחלים, חמור משמעותית יותר. לזה האחרון אין אפילו זכות חוקית לשפר את מצבו. מוסרית, מרצ צריכה להפנות את מירב מאמציה לסייע לאלו שבהם פגעה ישראל יותר.

במהלך הדיון אמש, התייחס ג'ומס לכך שהמפלגה פועלת לפי "הנימוסים וההליכות" של הכנסת. עם כל הכבוד, הזמן לנימוסים חלף ברגע שליברמן הפך לשר חוץ ודוד רותם ליו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט. הכנסת הנוכחית מערערת את עצם הבסיס של הדמוקרטיה. איתמר אמר אתמול שאת הח"כים שהצביעו בעד הסרת חסינותה של ח"כ חנין זועבי היה צריך לשים ללעג ולקלס; ח"כ של מרצ היה צריך לעמוד על הדוכן, להקריא את הסעיפים הרלוונטיים מחוק יסוד הכנסת, ולומר שכל ח"כ שתומך בהצעה הזו אחרי זה, הוא או טיפש שאינו מבין את תפקידו או נבל שבז לו. מרצ הסתפקה בנאום, במקום שחייב שבירת כלים. אני טענתי שחברי הכנסת של מרצ צריכים לעשות שימוש התקפי בחסינות הפרלמנטרית שלהם, מהסוג שעשתה זועבי, ומהסוג שבאמצעותו בעבר הקריא תופיק טובי את הידיעה על טבח כפר קאסם ישר לפרוטוקול הכנסת ועקף בכך את הצנזורה; נועם שיזף טען שוב ושוב שמרצ צריכה להיות אקטיבית יותר במאבקים, להשתתף בהם בצורה פעילה הרבה יותר. זו היתה נקודת מחלוקת רצינית עם ג'ומס ובכירי מרצ – והנסיון שלהם לפעול כאילו אנחנו עדיין בשנות התשעים, מעבר לכך שהוא יעיל פחות ופחות, גורם להם לאבד את הפעילים. 

נקודה נוספת היא קדימה. ציפי לבני כייסה את מרצ והסתלקה עם שלושה מנדטים שלה. מרצ מנומסת מאד כלפי קדימה. אין מקום לנימוס כזה: צריך לפנות לבוחרי קדימה, להציג להם את יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ושאר התפלצים שהם הכניסו לכנסת, ולשאול אם זה מה שהם רצו. נימוס משחק לידיה של קדימה. הבוחרים, שלא בדקו מי נמצא אחרי לבני ברשימה, כנראה לא יודעים גם היום. קדימה היא לא שותף, היא יריב. אין לה בעיה לתקוף את השמאל; לא צריכה להיות למרצ בעיה לתקוף את קדימה – ואת אסופת חדלי האישים שהיא מה שנותר ממפלגת העבודה, על אחת כמה וכמה.

מרצ צריכה, מעבר לכך, להניף את הדגלים הישנים שלה: המאבק בכפיה הדתית ובהפיכתה של ישראל לחברה דתית יותר, והשמירה על זכויות האזרח. מעטים זוכרים, אבל רצ הוקמה על ידי שולמית אלוני כדי לקדם זכויות אדם וזכויות אזרח בישראל, וזה היה נלעג לגמרי בשנות השישים והשבעים. אנחנו חוזרים לשם במהירות, והמפלגה חייבת להלחם על הנושאים האלה.

מה שמביא אותנו לבעיה פרסונלית: ג'ומס לא מתאים להנהיג את מרצ. הוא דומה, במובנים רבים, לגורדון בראון הבריטי: ידען מאין כמוהו בתחומי הכלכלה והרווחה, מכיר היטב את החוקים – לעזאזל, הוא כתב רבים מהם – אבל נטול כריזמה, ומאד לא מזוהה עם הנושאים האחרים של מרצ. אילו היינו במדינה סוציאל-דמוקרטית, הוא היה מנהיג מושלם. אבל אנחנו לא. אנחנו במשבר על סף תהום. אנחנו צריכים מנהיג חריף, תוקפני, כריזמטי – אנחנו צריכים שולמית אלוני. יתר על כן, הוא זה שהוביל את המפלגה לתבוסה. כשזה קרה ליוסי שריד ויוסי ביילין, הם פרשו.

מרצ, כפי שהיא נתפסת כרגע, מזכירה מאד – בדימוי, לא במציאות – את מפא"י הישנה. אם היא חפצת חיים – ואם ג'ומס חושב שיש לו בעיות עכשיו, שיחכה שהדור הצעיר של השמאל יגיע לקלפי – היא חייבת להשתנות. לברוא את עצמה מחדש. זה לא יהיה קל, אבל זה עשוי – אם יהיה שינוי דרסטי – להיות מעשי. במצבה הנוכחי, היא תחדל להיות רלוונטית בבחירות הקרובות. וזה יהיה רע לכולנו.

(יוסי גורביץ, איתמר שאלתיאל)